בענייננו, שמות הזוכים במכרז פורסמו ביום 22.11.2015; ביום 7.12.2015 פנו המשיבים עם השגותיהם לוועדת המכרזים, שהתכנסה לדון בהן ביום 10.12.2015 ודחתה את ההשגות; והעתירה הוגשה ביום 4.1.2016. אם כן, העתירה הוגשה בחלוף 43 ימים מעת היוודע התוצאות – כלומר בגדרי פרק הזמן הקבוע לכך בתקנות; כשבתווך פעלו המשיבים למיצוי ההליכים אל מול רמ"י וכן פנו בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988, לקבלת פרטים על ההצעות השונות במכרז (ביום 24.12.2015); ואף השימועים שערכה ועדת המכרזים לזוכים במכרז הוכרעו באופן סופי רק לאחר הגשת העתירה, ביום 3.3.2016. משכך דעתי כדעת בית משפט לעניינים מנהליים, כי התנהלות המשיבים לא התאפיינה בשיהוי סובייקטיבי משמעותי. זאת הגם שהעתירה תוקנה כך שהזוכים במכרז צורפו כמשיבים רק ביום 17.2.2016 (בהתאם לתקנה 6 לתקנות, כשבתחילה צורפו הזוכים במכרז כמשיבים כמקשה אחת ללא פרטים אישיים, ונכתב "פרטיהם מצויים בידי המשיבה 1 [רמ"י]"), ולא נשמע מפי המשיבים הסבר משכנע מדוע לא פעלו לצירוף הזוכים במכרז לעתירה מוקדם יותר, או לכל הפחות יידעו אותם על כך כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם (וראו עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר, [פורסם בנבו] בפסקאות 21-19 (14.6.2010); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי: עילות הסף 314-306 (2008) (להלן: שרגא ושחר); דקל כרך ב', בעמודים 360-359, 371), ואף לא התבקש סעד ביניים שימנע את קידום הליכי מימוש הזכיות במכרז. ואולם המועד החשוב לעניין שיהוי הוא מועד הגשת העתירה (שרגא ושחר, בעמוד 193); ועוד יוער כי דומני שללא קשר לאופן התנהלות המשיבים, מוטב היה אילו רמ"י היתה מעדכנת את הזוכים על העתירה והנטען בה, למן הרגע שזו נמסרה לה.
עיקר המשקל בבחינת קיומו של שיהוי מושם על היסוד האובייקטיבי, דהיינו הנזק שעלול להיגרם לצדדים תמי לב שהסתמכו על תוצאות המכרז, ושהיה נמנע לו הוגשה העתירה מוקדם יותר (ראו עע"מ 1659/09 משרד הבינוי והשיכון נ' מלכה, [פורסם בנבו] בפסקה 15 (17.11.2013); ברק-ארז כרך ד', בעמודים 364-360; דקל כרך ב', בעמודים 365-364). ואכן, מן הראוי היה שהעתירה היתה מוגשת קודם למועד הגשתה, לנוכח חובתם של המשיבים לפעול "במהירות ובשקידה" (עניין דמרי, בפסקה 21) ובהינתן שהזוכים במכרז פעלו למימוש זכייתם בהתאם ללוח הזמנים שנקבע במכרז, לרבות תשלום מלוא התמורה, מיסים והיטלים; חתימה על חוזי חכירה; רישום מגרשים על שם הזוכים וקבלת היתרי בנייה; ויתור על השתתפות במכרזים אחרים; ואף מכירת המגרשים לצד ג' במקרים מסוימים. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי בסופו של יום כפי שיפורט בהמשך – שהיא פסילה רק של אותן הצעות שתואמו באופן שפוגם בתחרות ההוגנת, ללא שהמכרז כולו יבוטל – מתייתר הצורך לקבוע מסמרות בשאלה אם בנסיבות אלה העתירה לוקה בשיהוי "בעׂצמה שיש בה כדי לגבור על הפגם שנפל בתקינות ההליך המכרזי" (עע"מ 1012/12 קופי טיים בע"מ נ' אחוה המכללה האקדמית לחינוך, [פורסם בנבו] בפסקה 14 (22.8.2012)), שהרי לא נגרמת פגיעה בצדדים תמי לב שהתנהלותם נקייה מרבב (ראו דקל כרך ב', בעמוד 367). מטעם זה יש לדחות גם את הטענה בדבר עילת הסף של מעשה עשוי. בשים לב לכך שלא נטען מטעם קבוצת מוקארי על מכירת מגרשים לצדדים שלישיים, לא התגבש מצב בלתי-הפיך המונע מבית המשפט אפשרות אפקטיבית למתן סעד (ראו למשל, עע"מ 8284/08 תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 22 (13.9.2010); ברק-ארז כרך ד', בעמודים 396-394).