תיאוריית הקונספירציה
- לטענת נצבא, טעה הנאמן עו"ד בנקל כשהתבסס בהכרעתו על תיאוריה קונספירטיבית לפיה נצבא תכננה מראש, עוד בעת רכישת השליטה בתמח"ת בשנת 2009, את מהלך הקפאת ההליכים, על מנת לרכוש את נכסי התמח"ת במחיר מופחת, כאשר נכסים אלה נקיים וחופשיים מנושים ומזכויות של בעלי מניות נוספים (לעיל ולהלן: "תיאורית הקונספירציה"):
- עו"ד בנקל עצמו מודה שלא נמצאו לתיאוריית הקונספירציה ראיות ממשיות;
- לטענת עו"ד בנקל, עסקת דיסקונט ועסקת פדיון האג"ח היו כל כך גרועות עד שלא הגיוני שנצבא הסכימה לבצען מבלי שהייתה לה תכנית קונספירטיבית כלשהי. אלא שבידי נצבא חו"ד מטעם פרופ' ברנע לפיה מדובר בעסקאות כלכליות, הגיוניות וסבירות;
- טעה עו"ד בנקל בטענתו כי לא היה היגיון כלכלי לנצבא בהסכם לרכישת חוב התמח"ת מדיסקונט, לולא תיאורית הקונספירציה:
- נצבא ראתה בתמח"ת השקעה כדאית לטווח ארוך, נוכח מומחיותה בנכסים מסוג זה (תחנות אוטובוסים מרכזיות);
- באשר לטענתו המשתמעת של בנקל לפיה הדיון שהתקיים בנושא זה בדירקטוריון התמח"ת היה למראית עין – משיבה נצבא כי טענה זו לא הוכחה;
- העובדה שלא היה גורם אחר שהסכים להעמיד לתמח"ת הלוואה לרכישת חובה לבנק דיסקונט אינה מעלה חשש ראשוני באשר למניעיה של נצבא בהשקעה, שכן מדובר בנכס שהינו בתחום המומחיות של נצבא;
- העובדה שאנשי נצבא סברו שהתמח"ת לא תעמוד בתנאי ההלוואה גם לאחר הפריסה אינה מלמדת על חוסר היגיון בעסקת דיסקונט:
- טענה זו מתעלמת מהעובדה שדיסקונט ויתר לנצבא, במסגרת הסכם זה, על כ- 50 מיליון ₪ מהחוב, ושנצבא הפכה להיות בעלת שליטה בתמח"ת;
- אמירות אלו התייחסו למצבה העסקי של התמח"ת קודם להעברת השליטה בה לידי נצבא, וקודם ליישום תכנית התייעלות בהיקף של כ- 6 מיליון ₪ בשנה;
- על פי התכנית העסקית של נצבא הפירעון אמור היה להיות מבוצע בתוך 10 שנים (ולא תוך 5 שנים כמפורט בהסכם לפריסת חוב התמח"ת).
- טעה עו"ד בנקל בטענתו כי לא היה היגיון כלכלי לנצבא בעסקת פדיון האג"ח: נצבא טוענת כי מהלך זה נועד לחסוך לתמח"ת עלויות של "חברה מדווחת"; וכי מאחר שתזרים התמח"ת לאורך השנים הספיק לפירעון חוב האג"ח, לא הייתה סיבה שיחול בכך שינוי;
- נצבא טוענת כי אילו רצתה לגרום לקריסת התמח"ת כדי לרכוש את נכסיה במחיר מופחת במסגרת הליך של חדלות פירעון אזי היא לא הייתה פונה ליתר בעלי המניות של התמח"ת (קודם לכניסת התמח"ת להקפאת הליכים) בהצעה להזרמת כספים לתמח"ת, הצעה שסורבה ע"י דן. אילו נצבא רצתה לגרום לקריסת התמח"ת כדי לרכוש את נכסיה במסגרת הליך של חדלות פירעון – הדרך העדיפה, מבחינתה, לעשות כן הייתה להימנע מעסקת דיסקונט ומעסקת פדיון האג"ח. כך, בתוך תקופה קצרה, היה דיסקונט מממש את השעבודים ומוציא את נכסי התמח"ת למכירה פומבית (בהליכי כינוס נכסים), ונצבא הייתה יכולה לרכוש אותם מידיו. באשר לטענה כי עסקת דיסקונט העניקה לנצבא יתרון במכרז עתידי על נכסי התמח"ת, שכן במקרה כזה היא הייתה אדישה לעליה במחיר המכרז בטווח שבין 138 ל- 193 מיליון ₪ - משיבה נצבא כי היא הייתה יכולה הייתה לרכוש את חוב התמח"ת מדיסקונט בהנחה דומה במסגרת מכרז עתידי כאמור, מבלי לסכן עשרות מיליוני ₪ אותם השקיעה בתמח"ת;
- אילו נצבא רצתה לגרום לקריסת התמח"ת כדי לרכוש את נכסיה במסגרת הליך של חדלות פירעון – היא לא הייתה רוכשת את מניות התמח"ת שבידי מרל"ז ומביעה נכונות לרכוש את מניות התמח"ת שבידי דן;
- אילו נצבא רצתה לגרום לקריסת התמח"ת כדי לרכוש את נכסיה במסגרת הליך של חדלות פירעון – היא לא הייתה מבצעת פעולות רבות (כדוגמת ביטול עיקול של העירייה על התמח"ת, קידום תכנית פיתוח גדולה לתמח"ת, הסדרתן בפשרה של תביעות שהוגשו כנגד התמח"ת ועוד), שנועדו להציל את התמח"ת;
- סמיכות הזמנים בין רכישת השליטה בתמח"ת לבין עסקת דיסקונט נבעה מכך שנצבא הייתה מסופקת באשר לכדאיות כלכלית ברכישת השליטה בתמח"ת ללא רכישת החוב במחיר מופחת;
- פניית התמח"ת להליכי חדלות פירעון הייתה מוצדקת נוכח העובדה שמספר חודשים קודם לכן התרחשו מספר אירועים בלתי צפויים החורגים ממהלך העסקים הרגיל, שהשפעתם המצטברת על מצב התמח"ת הייתה דרמטית (כדוג' פסק דין מרקור, הקיזוז שבוצע על ידי דן וכו'), כך שבנסיבות אלה, מסכימים גם הנאמנים כי ללא הזרמת כספים מבעלי המניות לתמח"ת – לא היה מנוס מפירוק התמח"ת.