האם נצבא פעלה כשלוחה של התמח"ת בקשר לעסקת דיסקונט?
- נוכח קביעותיי דלעיל, עולה השאלה האם יש לראות את נצבא גם כמי שפעלה כשלוחה של התמח"ת במו"מ עם דיסקונט. בעניין זה קבע עו"ד בנקל בחוות דעתו (בסע' 115) כי:
"דומני שלא יכול להיות חולק, כי מצב דברים זה, שבו נצבא מנהלת לבד מו"מ בשם החברה מול הבנק, הרי שלמעשה, יש לראות את נצבא, כשלוחה דה-פקטו, במו"מ עם הבנק. משכך, ברי כי חלים עליה החובות החלים על אורגן בחברה ובוודאי חובות האמון ותום הלב המוטלים על שלוח, לרבות החובה להימנע ממצב של 'ניגוד עניינים' ו'ניצול הזדמנות עסקית'" (ההדגשות אינן במקור – ב' א').
נצבא, לעומת זאת, טוענת כי לא ניתן לראות בה בנסיבות העניין כשלוחה של התמח"ת, שכן אין מדובר במקרה של שולח החפץ בשליחות וממנה את השליח לתפקידו, כאשר השלוח מוכן לקבל על עצמו את השליחות.
- סעיף 3(א) בחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 קובע כי:
"השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם".
תנאי להיווצרות שליחות הינו הבעת רצון (הרשאה) השולח – בהתנהגותו:
פרופ' א' ברק בספרו חוק השליחות (כרך ראשון, תשנ"ו – 1966) (להלן: "ברק") קובע כי:
"השליחות נוצרת על ידי הבעת רצון השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי או כלפי שניהם. הבעת הרצון מבטאת את ההרשאה, דהיינו, את רצון השולח כי השלוח יבצע בשמו פעולה משפטית כלפי הצד השלישי. הגורם המכריע הוא, אפוא, רצון השולח כי השלוח יפעל בשמו או במקומו" (ברק, עמ' 544; ההדגשה אינה במקור – ב' א').
"במובן הרחב ניתן לומר כי השליחות מוקנית בהתנהגות השולח כלפי השלוח, שהרי הרשאת השולח לשלוח אינה אלא אחת מצורות ההתנהגות. במובן אחר ניתן להבחין בין שליחות הנוצרת על ידי אמירת השולח, בכתב או בעל פה, לבין השליחות הנוצרת על ידי התנהגות שאינה אמירה. אכן, אנו מבחינים, בעקבות לשון החוק, בין יצירת השליחות על ידי הבעת רצון של השולח הכוללת את כל צורות הבעת הרצון, לבין יצירת השליחות על ידי התנהגות החלה לעניין צורה מיוחדת של הבעת הרצון ... יש שהתנהגות השולח (שאינה אמירה) יוצרת הרשאה במקום שזו לא הייתה קיימת כלל. עקרונית, אין כל הבדל בעניין זה בין שינוי הרשאה קיימת לבין יצירת הרשאה חדשה" (ברק, עמ' 569-568; ההדגשה אינה במקור – ב' א').
תנאי נוסף להיווצרות שליחות הוא קליטת השליחות על ידי השלוח: