י (1) הדחיית (השעיית) חובות – רקע נורמטיבי
- הסעד המאפשר הדחיית חובות החברה לבעל מניות שלה קבוע בסעיף 6(ג) בחוק החברות:
"בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)" [דהיינו - התקיימו התנאים לצורך הרמת מסך ההתאגדות – ב' א'].
פרופ' ד' האן מציין כי:
"סעיף זה מסמיך את בית המשפט לסטות מכללי העדיפות בין הנושים שאמורים היו לחול על פי הסיווג הרשמי של זכויות הנושים השונים, להתערב מהותית ולגזור הרעה במעמדו החלוקתי של בעל מניה שהוא גם נושה" (האן, עמ' 34).
באשר לקשר שבין הדחיית חוב לבין הרמת מסך ההתאגדות – מציין פרופ' א' פרוקצ'יה במאמרו "'מימון דק', הרמת מסך והגבלת האחריות בדיני חברות, עיוני משפט ו' 526, 558, כי הדחיית חוב הינה, למעשה, "הרמת מסך חלקית" – המתאימה לנסיבות של "מימון דק" באמצעות הלוואת בעלים:
"מבחינה מושגית נראה לי כי הסובורדינציה היא מעין הרמת מסך חלקית. היא הרמת מסך מכיוון שיעודה לחלט נכס השייך למתאגדים בחברה – זכות התביעה שיש להם כנגד החברה – ולהעבירו לטובת הנושים הכלליים. היא חלקית, הואיל ואין חילוט הנכסים הזה בעל תחולה כללית, אלא הוא משתרע רק על נכס אחד בלבד, הלוא הוא זכות התביעה כאמור. הרמת מסך חלקית זו נראית לי מתאימה במיוחד לנסיבות של מימון דק באמצעות הלוואת בעלים. חטאם של בעלי החברה מוגדר יפה: ההון שהשקיעו בהלוואה היה צריך להיות מושקע במניות. הסובורדינציה משיגה בדיוק את ביטולה של העוולה: מתייחסים אל ההלוואה כאילו הייתה השקעה במניות" (ההדגשות אינן במקור – ב' א').
כן ראו פסק דינו של כב' השופט ריבלין בע"א 2223-99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה 1988 בע"מ, פ"ד נז (5) 116 (2003) הקובע דברים דומים:
"דוקטרינת ההדחיה (subordination) ... שמקורה בפסיקה האמריקנית, היא, הלכה למעשה, ריכוכה או מיתונה של דוקטרינת הרמת המסך ... במה דברים אמורים? שאם נעשית הרמת מסך מלאה, חבותו של בעל המניות משתרעת על מלוא חובותיה של החברה, ואילו אם בהדחיית חובו של בעל המניות מדובר, הרי שזה אינו חב בכל חובותיה של החברה, אלא חובו שלו – בגין הלוואת הבעלים שנתן – נדחה לסוף התור. בעל המניות – המחזיק בכובע נוסף, כובע של נושה – ייפרע מנכסיה של החברה אך ורק לאחר שיקבלו יתר הנושים את חלקם על-אף כל הוראה אחרת בהסכם ההלוואה שבין בעל המניות לבין החברה, ואפילו אם חובו של בעל המניות (בכובעו כנושה) הוא חוב מובטח. התוצאה היא כי אחריותו מוגבלת לסכום שהזרים לחברה – בין כבעל מניות ובין כמלווה" (ההדגשות אינן במקור – ב' א').
- הסוגיה של הדחיית חוב בגין "מימון דק" והמשך פעילותה של חברה ללא "כרית ביטחון" מינימאלית לנושיה נדונה בהרחבה בפסק דין אפרוחי הצפון. באותו עניין קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי על חברה חלה החובה לשמור על "כרית ביטחון" מספקת, קרי – לקיים יחס נאות בין כל נכסיה לבין כלל התחייבויותיה:
"על תאגיד חלה חובה בסיסית להבטיח את יכולתו הכספית לעמוד בפירעון חובותיו לנושיו. לצורך השגת תכלית זו, נדרשת "כרית בטחון" מספקת בהונה העצמי של חברה, אשר תבטיח את פרעון חובות הנושים. "כרית בטחון" זו משמעה קיום יחס נאות בין נכסי החברה לבין התחייבויותיה, הן בשלב הפתיחה בעסקים והן במהלך פעילותה של החברה, בדרך העסקים הרגילה. בדרך התנהלותה המקובלת של חברה עסקית, עליה לדאוג באופן רצוף לכך שנכסיה יספיקו לכיסוי חובותיה, כפי שאלה מתגבשים מעת לעת בהתאם לאופי עסקיה. קיום יחס ראוי בין נכסי החברה להתחייבויותיה אמור להבטיח כי במהלך פעילותה העסקית, נכסי החברה לא יישחקו, ותישמר יכולת הפירעון של החברה בכל עת ביחס למכלול התחייבויותיה ... העובדה כי חוק החברות אינו כולל דרישה סטטוטורית להון מינימלי בחברה אין פירושה כי חברה פטורה, מכוח הדין הכללי, מקיום יחס נאות בין נכסיה לבין התחייבויותיה" (פסק דין אפרוחי הצפון, סע' 24 ו- 29 בפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'יה; ההדגשות אינן במקור – ב' א').