"אין חולק כי חובות החברה הוסבו כלפי נצבא בנסיבות בהן לקתה החברה במימון דק. בעניין זה מסכים הכנ"ר עם עמדתה של רו"ח שרון ... לפיה פרמטר עיקרי של עסקי החברה הינו תזרים המזומנים, כאשר שיעור ההון העצמי כשלעצמו אינו משקף באופן מלא את איתנותה הפיננסית. מדובר כאמור ב'חברת נכס', בה הנכס מהווה את כל מהות החברה כ'עסק חי'. לכן, בבחינת אופן התנהלות החברה בהיבט של הסיכונים הניצבים בפני נושיה, הערכת השווי של הנכס רלבנטית רק למקרה של מימושו ולא למהלך העסקים הרגיל של החברה. הערכה זו אומנם משפיעה על ההון העצמי ה'מאזני' של החברה ועל 'כרית הביטחון' המאזנית שלה, אך לצורך בחינת מצבה הפיננסי כעסק חי, יש לבחון את מצבה התזרימי של החברה, עליו הערכת שווי הנכס אינה משליכה באופן ישיר" (עמ' 15; ההדגשות אינן במקור – ב' א').
לטיעונים אלה משיבה נצבא כי לצורך סוגיית "ההדחייה מטעמים של מימון דק", אין רלבנטיות להיותה של החברה בקושי תזרימי, שכן השאלה היא אך האם ההון העצמי היה נמוך קיצונית או לא. אין בידיי לקבל טענה זו. בפסק דין אפרוחי הצפון נקבע בעניין זה כדלקמן:
"ניתן להבחין בין שני סוגים עיקריים של מימון דק. הסוג האחד הוא מצב שבו סך כל ההון שברשות החברה אינו מספיק לצורך עמידה בהתחייבויות שהיא נוטלת על עצמה, או בחיובים העשויים לצמוח לה כתוצאה מפעילותה העסקית הרגילה כגון חיובים נזיקיים או חיובי מס. הסוג השני הוא מצב שבו לחברה הון מספיק, אולם מקורו העיקרי של ההון בא מהלוואות ולא מהון עצמי, והיחס בין השניים הוא בלתי סביר. מצב זה מכונה גם "מינוף גבוה". בחברה בעלת מינוף גבוה, די בירידה מתונה בתשואה על השקעותיה, כדי ששוב לא תוכל לעמוד בהחזר חובותיה, ותיקלע למצב של חדלות פירעון. המשותף לשני המצבים המתוארים של מימון דק הוא כי בשל מבנה ההון הלקוי, גם במהלך שוטף של עסקי החברה, שלא מתלווים לו חוסר תום לב או התנהגות רשלנית, היא עלולה להידרדר לאי-יכולת כספית לשאת בהפסדים ארעיים ואף מתונים, העלולים להתרחש במהלך הרגיל של עסקיה ... חברה המתאפיינת ב"מימון דק" איננה גוף הנושא את עצמו, אלא גוף הלוקה במום, בנכות עסקית. כל הפסד, אפילו הוא צפוי במהלך העסקים הרגיל, עלול לזעזע את האיזון הפנימי השברירי בחברה, ולהובילה לחדלות פרעון, אלא אם הבעלים יזרימו לחברה הון נוסף. מצב דברים זה מטשטש באופן טבעי את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה" (סע' 35-31; ההדגשות אינן במקור – ב' א').