"על רקע העדפתה של בעלת השליטה לבצר מעמדה כבעלת חוב מובטח בשעבודים, בולטת העובדה שלא פעלה כלל על מנת לשפר מצבה התפעולי והפיננסי. מקום בו היה נדרש להזרים הון לחברה, מיאנה בעלת השליטה לעשות כן אלא בחרה להשקיע סכומים בקניית חובות החברה מצדדים שלישיים (מובטחים) שלא לטובת החברה ונושיה" (עמ' 81 בחו"ד שרון).
- לסיכום; השילוב של עסקת דיסקונט ועסקת פדיון האג"ח יצר "עיוות עסקי" שכן נצבא הפכה להיות, בנוסף להיותה בעלת השליטה בתמח"ת (בעקבות רכישת מניות מרל"ז) גם לנושה המובטחת היחידה של התמח"ת, וככזו הפכה ל"אדישה" לערך השיורי של מניות התמח"ת באופן שאפשר לה לפעול (במסגרת עסקאות אלה וכן במקרים נוספים) באופן המשרת את האינטרסים העצמיים שלה, והמנוגד לאינטרסים של התמח"ת.
י (4) "תיאוריית הקונספירציה" – האם נצבא תכננה להשתלט על נכסי התמח"ת עוד בשנת 2009?
- לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים הרלבנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש ממש בטיעוניהם של הנאמנים בנקל ושרון, וכן בטיעוניהם של דן ואגד, הנתמכים על ידי הכנ"ר, לפיהם רכישת מניות התמח"ת שהוחזקו ע"י מרל"ז באמצעות מימוש הסכם האופציה, וביצוען של "עסקת דיסקונט" ו"עסקת פדיון האג"ח", היוו מהלך משולב אשר תוכנן מראש ע"י נצבא במטרה להפוך את נצבא הן לבעלת השליטה בתמח"ת והן לנושה המובטחת היחידה שלה ובכך לאפשר לה, בהמשך ובתזמון הנכון מבחינתה, לנקוט בהליכי חדלות פירעון כנגד התמח"ת ובמסגרתם להשתלט על נכסיה ו/או על מניותיה במחיר מופחת משווים הריאלי.
- מההיבט העובדתי, כפי שכבר הוכח ופורט לעיל - מימוש הסכם האופציה ע"י נצבא, אשר הפך את נצבא לבעלת השליטה בתמח"ת, ועסקת דיסקונט, אשר בגדרה הפכה נצבא לנושה מובטחת בתמח"ת בסכום של כ- 188 מיליון ₪ - היוו מהלך משולב, קרי: נצבא לא הייתה מממשת את האופציה לרכישת מניות השליטה בתמח"ת ממרל"ז לולא עלה בידיה לרכוש את חובה של התמח"ת לדיסקונט במסגרת "עסקת דיסקונט". עסקת פדיון האג"ח נראית כמשתלבת גם היא, באופן טבעי, בעסקאות שקדמו לה, שכן לאחר שנצבא הפכה, במסגרת עסקת דיסקונט, לנושה המובטח העיקרי של התמח"ת, הרי שעם ביצועה של עסקת פדיון האג"ח והצטרפותה לעסקת דיסקונט, הפכה נצבא לנושה המובטחת היחידה של התמח"ת. תימוכין לעמדה זו ניתן למצוא בדברי ההסבר לישיבת דירקטוריון נצבא מיום 24.11.09 (נספח 21א' לערעור נצבא), אשר דנה ברכישת חוב התמח"ת לדיסקונט. במסמך זה צוינה החלוקה בין השעבודים המבטיחים את פירעון החוב לדיסקונט לבין אלה המבטיחים את פירעון האג"ח, והוטעם כי "לאחר פרעון מלוא האג"ח, ישמשו השעבודים להבטחת חובותיה של התמח"ת לבנק בלבד", ומיד לאחר מכן צוין גם הסכם האופציה עצמו.
- ברור הדבר, אם כן, שנצבא הפכה עצמה, במהלך מתוכנן מראש, באמצעות שלוש העסקות הנ"ל, לבעלת השליטה בתמח"ת ולנושה המובטחת היחידה שלה. נשאלת השאלה: מהו ההיגיון העסקי הטמון בביצוען של שלוש עסקאות אלה? אני סבור כי ניתן לתת לכך מענה המבוסס על אחת מבין שתי האפשרויות המפורטות להלן:
האפשרות האחת (עמדת נצבא) – נצבא האמינה ביכולתה לשקם את התמח"ת, להשקיע בה ולהפוך אותה לחברה רווחית, באופן שיאפשר לתמח"ת, לאחר שתשוקם, לפרוע את כל חובותיה, לרבות חובותיה לנצבא. ככל שנכונה אפשרות זו – ניתן להבין את ההיגיון הכלכלי הטמון בעסקאות אלה מבחינת נצבא, שכן הן, כשלעצמן, הניבו רווח משמעותי לנצבא (עסקת דיסקונט בשל רכיב הניכיון בסך של כ- 50 מיליון ₪; ועסקת פדיון האג"ח בשל הפרמיה בסך של כ- 6 מיליון ₪, ובשל החיסכון לתמח"ת בעלויות הכרוכות בסטאטוס של "חברה מדווחת").