האפשרות השניה ("תיאורית הקונספירציה") – נצבא לא האמינה ביכולתה של התמח"ת להשתקם, או לא הייתה מעוניינת בשיקומה. עם ביצוען של שלוש עסקאות אלה הפכה נצבא לבעלת השליטה בתמח"ת ולנושה המובטחת היחידה שלה, וזאת – באופן שתוכל לנקוט בעתיד, בעיתוי שיקבע על ידה, בהליכי חדלות פירעון כנגד התמח"ת בגדרם תוכל להשתלט על נכסי ו/או מניות התמח"ת במחיר מופחת, ותוך שיאופשר לה - במסגרת הליכי חדלות פירעון - להגיש הצעה לרכישת התמח"ת ו/או נכסיה המבוססת על קיזוז חובות התמח"ת כלפיה (כתחליף לתשלום במזומן) בזמן שלנצבא יוקנה יתרון ביחס לכל מציע אחר בהיותה אדישה לכל הצעת מחיר אחרת שתנוע בין סך של 138 מיליון ₪ לבין סך של 188 מיליון ₪, מאחר שהיא שילמה לדיסקונט סך של כ- 138 מיליון ₪ עבור חוב בסך של כ- 188 מיליון ₪.
- בעת רכישת חוב התמח"ת מבנק דיסקונט, וכן בעת רכישת מניות התמח"ת ממרל"ז, נמצאה התמח"ת במצב כלכלי רעוע, והדרך היחידה שעמדה בפני נצבא על מנת לשקם חברה זו הייתה להשקיע בתמח"ת עשרות רבות של מיליוני ₪. נצבא עצמה הייתה מודעת לכך, שכן במסמך שהוצג לדירקטוריון נצבא לצורך אישור רכישת החוב מדיסקונט בישיבת דירקטוריון נצבא מיום 24.11.09 העריכה נצבא כי יש להזרים לתמח"ת 80 מיליון ₪ לצורך "תביעות כספיות + השקעה במושכר". דא עקא, בפועל לא השקיעה נצבא את הכספים הנדרשים בתמח"ת, כפי שמציין עו"ד בנקל בחוות דעתו:
"מילים אחרות, ללא השקעה בהון החברה של עשרות מיליוני שקלים לכל הפחות, קרי, הזרמת כספים ללא הגדלת מצבת החובות, לא היה לחברה כל סיכוי להמשיך ולהתקיים, קל וחומר לעמוד בתשלומי הקרן + הריבית של החוב לבנק שנרכש ע"י נצבא. ברם, לא מצאתי כל תימוכין לכך שנצבא אכן התכוונה באותו מועד להזרים את אותו סכום לחברה, ולראיה, במשך שנתיים מיום רכישת החוב והשליטה בחברה, לא הזרימה נצבא (שלא על דרך הלוואות נוספות) ולו שקל בודד להון החברה, אשר עמד כאמור בעת רכישת החוב והשליטה על סך שלילי של כ- 5 מיליון ₪, אל מול למעלה מ- 343 מיליון ₪ התחייבויות ... בהעדר הזרמת הון, ברי כי גם נצבא ידעה שאין לחברה כל סיכוי לשרוד וכי קריסתה הינה רק עניין של זמן. לו אכן הייתה בכוונת נצבא בסוף שנת 2009 להשקיע בהון החברה עשרות מיליוני ₪, בכדי למנוע קריסה אשר הייתה יכולה להתרחש בעתיד הקרוב למועד ההחלטה, היה מצופה ממנה כי תשקיע בהון החברה לצורך צמיחתה, לפחות חלק כלשהו מהסכומים שהוצגו בפני דירקטוריון נצבא (80 מיליון ₪, כאמור) אך העובדה שלא עשתה כן במשך שנתיים מעידה לדעתי כי לא הייתה לה כל כוונה לעשות זאת" (סע' 154 ו- 156 בחו"ד בנקל; ההדגשות אינן במקור – ב' א').
- נצבא אינה מתכחשת לעובדה שנדרשה לתמח"ת השקעה כספית בסכום של כ- 80 מיליון ₪, אך לגרסתה היא התכוונה להשקיע כספים אלה לא באופן מיידי אלא לאחר חלוף 5-4 שנים מהמועד בו רכשה את מניות התמח"ת ממרל"ז. בעניין זה מפנה נצבא לפרוטוקול דירקטוריון נצבא מיום 24.11.09 (נספח 21א' לערעור נצבא) ממנו עולה, לגרסתה, כי "נצבא ראתה בחברה השקעה לזמן ארוך. היא התכוונה להשתמש במומחיות שלה בנכסים מסוג זה (תחנות מרכזיות) כדי לייעל בטווח הזמן המידי את הפעילות בכ- 6 מיליון ₪ בשנה ... באופן שיאפשר החזר החובות מתוך הפעילות הקיימת, ובמקביל לרכוש נכסים נוספים בתחנה ... בשלב שני, לאחר 5-4 שנים, תכננה נצבא לבצע שיפוץ יסודי בתחנה בהשקעה של 80 מ' ₪" [סע' 8(ב) בערעור נצבא].
- לאחר שבחנתי טענותיה של נצבא בסוגיה זו, כמו גם פרוטוקול דירקטוריון נצבא מיום 24.11.09, הגעתי לכלל מסקנה כי לא רק שהפרוטוקול הנ"ל אינו שולל את "תיאורית הקונספירציה", אלא יש בו אף כדי לתמוך בה. נצבא טוענת כי "בשנתיים שחלפו מרכישת השליטה ועד להקפאה יישמה נצבא את התכנית העסקית שהוצגה בדיר' אחד לאחד" [סע' 8(ב) בערעור נצבא]. עיון בפרוטוקול הנ"ל מלמד כי "לדירקטורים חולק מסמך המפרט את הבדיקה הכלכלית שנערכה לצורך בחינת החזר ההשקעה ברכישת התמח"ת". דא עקא, הן "התכנית העסקית" והן המסמך המפרט את הבדיקה הכלכלית שנערכה – לא צורפו על ידי נצבא לערעורה הנוכחי (צורפו רק דברי הסבר קצרים שחולקו לדירקטורים). יתרה מזו: לא הוכח ע"י נצבא כי היא אכן פעלה על פי תכנית עסקית הגיונית ומעשית שנועדה לשקם את התמח"ת. מכל מקום, אני סבור כי נוכח מצבה הכלכלי הרעוע של התמח"ת במועד ביצוע עסקת דיסקונט ורכישת המניות ממרל"ז, נדרש היה מנצבא, כבעלת השליטה בתמח"ת, להשקיע בתמח"ת עשרות מיליוני ₪ באופן מיידי – ולא לאחר חלוף 4 עד 5 שנים.
- לא זו אף זו: באותה ישיבת דירקטוריון מיום 24.11.09 פירט מר קובי מימון את חזונו בקשר לתמח"ת:
"החזון של החברה לגבי התמח"ת הוא לטווח הארוך, כשהכוונה לקנות כמה שיותר נכסים בתקופה הקרובה (5-4 שנים) ולאחר מכן לערוך שיפוץ יסודי בתחנה. בנוסף, להגדיל את מספר בנייני המגורים שניתן יהיה להקים באזור" (עמ' 2 בפרוטוקול הדיון הנ"ל).