- בשאלת הדדיותה של אפשרות הביטול, קיים דמיון בין המקרה דנן לבין הענין שנדון בת"א (מחוזי ת"א) 1597/07 סובר ספז ריימונד נ' נצבא החזקות 1995 בע"מ (5.7.2010) (ערעור לבית המשפט העליון נדחה בהמלצת בית המשפט, ע"א 7073/10, 4.6.2012) (להלן: "ענין סובר ספז"). גם בענין סובר ספז עמדה על הפרק תנייה אשר איפשרה לשני הצדדים להודיע על ביטול ההסכם ככל שלא התקבל היתר בנייה בתוך תקופה מסוימת (הגם שנוסח הסעיף אינו זהה למקרה שלפנינו, והוא כולל את המלים: "מכל סיבה שהיא" לגבי אי קבלת ההיתר). גם שם הודיע המוכר לרוכש על ביטול ההסכם[8] ואילו הרוכש התנגד וטען כי מניעים כלכליים גרידא עומדים בבסיס הודעת הביטול.
במסגרת התהליך הפרשני של הסעיף ההסכמי נדרש בית המשפט בענין סובר ספז (כב' השופטת רונן) בין השאר להדדיותה של זכות הביטול ומצא בה תימוכין לזכותו של המוכר להודיע על ביטול ההסכם. הרוכשים באותו מקרה טענו, בין השאר, כי למרות שהדבר אינו מצוין בסעיף, הזכות לבטל את ההסכם נועדה רק למקרה בו אי קבלת היתר הבנייה נגרם מנסיבות שלא ניתן לצפותן מראש. בדחותו עמדה זו עמד בית המשפט על ההדדיות של זכות הביטול לפי ההסכם וציין כי כפי שזכותם של הרוכשים לא הוגבלה והם יכולים היו לבטלו בכל מקרה בו לא הושג היתר בנייה בתוך פרק הזמן שנקבע, כך גם יש לפרש את הזכות ההדדית, המקבילה, של המוכרות ואין להגבילה רק למקרה בו ההיתר לא הוצא בנסיבות שלא היו צפויות.
- מנגד, שונה המקרה דנן בסוגיה זו מהענין שנדון בה"פ (מחוזי ת"א) 39970-08-14 פורת נ' אבן בדולח בע"מ (3.3.2016) (ערעור לבית המשפט העליון נמחק בעקבות הסכם פשרה, ע"א 3233/16, 4.9.2016) (להלן: "ענין פורת"). אף בענין פורת הודיע מוכר על ביטול הסכם לאור אי השגת היתר בנייה בתוך תקופה שנקבעה ועל יסוד תנייה חוזית המתירה זאת לשיטתו (נוסח ההוראה החוזית אינו זהה לנוסח במקרה שלפנינו). ברם, באותו מקרה היו כמה ניסוחים בהסכם שהתייחסו לזכות הביטול, בית המשפט מצא העדר התאמה בין ההוראות השונות ונתן עדיפות להוראות אשר הזכירו רק את הרוכש כמי שיכול להודיע על ביטול על פני הוראות שציינו את שני הצדדים. אין במקרה שלפנינו טענה לגבי קיומה של הוראה בהסכם או בנספחיו אשר מזכירה באורח הדומה לענין פורת רק את הרוכשים כבעלי אפשרות להודיע על ביטול כאשר לא מתקבל היתר בנייה בתוך התקופה שנקבעה.
- בכלל ה"פרשנות נגד המנסח", אליו מפנים התובעים, אין כדי לשנות מהאמור. עסקינן בכלל פרשנות משני בו נעשה שימוש כאשר הלשון אינה ברורה, כשמובנה דו-משמעי ועת ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, או אז תועדף המשמעות אשר נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך (ע"א 8325/12 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ, סע' נז (5.6.2014); ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, סע' 28 (21.8.2013); ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 573-572 (8.12.1985)). מדובר ב"מפלט אחרון בשלב הפרשני שלאחר מיצוי השימוש בכללי פרשנות אחרים" (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 241-240 (22.8.1993); ור' גם ע"א 8325/12 מינהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ (5.6.2014)).
- לענין כלל הפרשנות נגד המנסח ר' כיום סעיף 25(ב1) לחוק החוזים הכללי אשר שולב בחוק כחלק מתיקון מס' 2 (ע"א 4024/13 תקווה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ (29.08.2016), סע' 5 לפסק דינו של השופט עמית).