בתכתובת מחודש נובמבר 2013 בין ב"כ הנתבעת לבין העירייה, מציינת העירייה כי היא מאפשרת להוציא היתרים בשני שלבים (מוצג 135).
בחודש דצמבר 2013 הוגשו הבקשות להיתר חפירה ולהיתר בנייה.
- בקשת היתר הבנייה מס' 132405 מחודש דצמבר 2013 (מוצג 137) מציינת את המספר 125 יח"ד במסגרת טבלת חישוב הזכויות באופן התומך בטענה כי זה היה הלך הרוח של הנתבעת אותה עת לגבי היקף הזכויות האפשרי[13].
- ממסמכי סטטוס פנימיים של משרד האדריכלים (מסמכים מסוג זה יכונו להלן: "סטטוס פנימי") מהתאריכים 23.1.2014 ו-5.2.2014 (מוצגים 152, 154) עולה כי בין שני תאריכים אלה (כנראה ביום 27.1.2014) התקיימה פגישה במינהל ההנדסה, וכי בעקבות זאת הוכנה טבלת שטחים ה'נגזרת' מאותה פגישה ועל פיה ניתן לבנות 84 יח"ד בשטח עיקרי.
בפגישה בעירייה סוכם כי הנתבעת תכין טבלת שטחי זכויות בנייה וככל שזו תאושר, יערוך מינהל ההנדסה תיק מידע חדש (מוצג 158, פרק רישוי סע' 1). לאחר הפגישה פנתה ב"כ הנתבעת לעירייה במכתב מפורט המסכם את עמדת הנתבעת לגבי זכויות הבנייה וכן כולל התייחסות לסוגיית פיצול ההיתר (חפירה ודיפון תחילה ולאחר מכן בנייה) תוך אזכור תכתובת קודמת בענין פיצול זה (מוצג 157, מיום 27.2.14).
- נזכיר כי הראשון בהסכמי המכר שבין הנתבעת לבין התובעים בתובענות דנן, נושא את התאריך 20.3.2014 (הסכם מונטגי).
- החומר שהוצג תומך אפוא בטענה כי בין המועד בו הוגשה בקשת ההיתר (דצמבר 2013) לבין המועד בו החלו להחתם ההסכמים, התחוור לנתבעת כי לפי העירייה ניתן לבנות "כ-85 יח"ד" (הניסוח בהסכמי המכר), להבדיל מהדרך בה ראו זאת הנתבעת ויועציה הן במועד הגשת הבקשה ואף לאחר מכן (יש אינדיקציה כי גם לאחר שידעה כי עמדת העירייה שונה, סברה הנתבעת כי התכניות הקיימות מאפשרות 103 יח"ד ואף הרבה יותר (דוא"ל ב"כ הנתבעת מיום 7.4.2014, מוצג 162). הנתבעת שבה על עמדה זו גם בשלבים מאוחרים יותר, כמו בתשובתה לערר שהוגש בענין היתר חפירה (מוצג 187)). בהינתן מצב הדברים, אין לומר כי ההוראה בהסכם אשר מתייחסת להיקף של כ-85 יח"ד כהיקף התואם תכניות קיימות ולהיקף של 103 יח"ד לאחר תכנית חדשה – אשר את הכללתה יש לקרוא על רקע הארועים הנ"ל – מונעת מהנתבעת לטעון כי היא סברה בעת הגשת הבקשה שניתן לקבל היתר ל-103 יח"ד על יסוד התוכניות הקיימות. הנתבעת המשיכה וסברה כי ניתן ליתן היתר ל-103 יח"ד על בסיס התכניות הקיימות בזמן אמת וגם לאחר שנודע כי העירייה סבורה אחרת.
- בנסיבות הענין גם אין לומר כי בקשת ההיתר הוגשה בידיעה כי אין כל סיכוי או היתכנות שתתקבל (כנטען ע"י התובעים) וכי הוראת סעיף 3.1 הוכנסה כמוקש מכוון. המסמכים שהוצגו בהליך הוכנו על ידי גורמים שלא היה חולק על בקיאותם בסוגיות תכנון, בנייה ורישוי מסוג זה ולא הוגש מסמך של גורם מקצועי אחר (בין בדרך של חוות דעת ובין בדרך אחרת) שהיה בו כדי לשלול את סבירות עמדת הנתבעת אותה עת.
- על האמור ניתן להוסיף כי הרוכשים, שכולם היו מיוצגים ע"י עורכי דין בקיאים, הצהירו בהסכמים כי קראו את בקשת ההיתר הקונקרטית (מס' 132405) ואת התב"עות החלות על המקרקעין, קיבלו את כל המידע, אין להם כל טענה וכו' (סע' 4.5 להסכמים). יש קושי להשמע לטענות בענין תוכנו של ההיתר בחלוף זמן כה ממשי מהחתימה. יש קושי גם בטענות לפיהן למרות ההצהרה, חרף הייצוג המשפטי וחרף העובדה שבחלק מהמקרים היתה תכתובת לענין העיון בהיתר, לא בוצע עיון בפועל.
- הערה: בהקשר הטענה (המודגשת) כי הנתבעת ידעה שאין כל סיכוי כי בקשת ההיתר תתקבל אי פעם וכי הגשת בקשה ל-103 יח"ד לא היתה טעות אלא כוונת מכוון, טוענים התובעים גם כי "הוכח" שהתנגדות העירייה לבקשת היתר הבנייה נבעה מכך שהבקשה נגדה תכניות קיימות.