אשר להתפתחויות מאוחרות יותר, ניתן להביא את אלה לשם השלמת התמונה ותוך שבית המשפט ער להבדלי המועדים. אם להפנות לפסקי דין אליהם הפנו גם התובעים עצמם הרי שבפסק הדין בענין סובר ספז מצאה כב' השופטת רונן לציין כי גם במועד בו נשמעו העדויות באותו תיק, התב"ע לא קיבלה תוקף וכל עוד אין תוקף, לא ניתן לבנות; בענין פורת עליו נסמכו התובעים תכופות, התייחס בית המשפט לסוגיות שהתרחשו לאחר מועד הודעת הביטול (לרבות ובפרט קבלת היתר מספר חודשים לאחר מכן ותוך כדי ניהול ההליך בבית המשפט) בבוחנו את תום הלב של היזם (שם בסע' 27).
עוד ניתן להעיר כי בכל הנוגע לשאלת הסעד, בנסיבות מסוימות יכול בית המשפט לתת דעתו גם לארועים המאוחרים למועד הגשת תביעה (השוו: ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ. טביק, פ"ד לז (2) 77 (7.4.1983) בעמ' 80).
ממצאים; סעד של אכיפה
- מהתיאור המפורט של הדברים לעיל כמו גם מעיון בחומר שהובא עולה, כי במועד הגשת בקשת ההיתר (מס' 132405) סברה הנתבעת כי התכניות הקיימות מאפשרות את היקף היחידות שצוין בבקשה. בין המועד בו הוגשה בקשת ההיתר לבין המועד בו החלו להחתם ההסכמים, התחוור לנתבעת כי לפי העירייה ניתן לבנות "כ-85 יח"ד" (הניסוח בהסכמי המכר), להבדיל מהדרך בה ראו זאת הנתבעת ויועציה הן במועד הגשת הבקשה ואף לאחר מכן. את ההוראה בהסכם אשר מתייחסת להיקף של כ-85 יח"ד כהיקף התואם תכניות קיימות ולהיקף של 103 יח"ד לאחר תכנית חדשה יש לקרוא על רקע הארועים הנ"ל. הנתבעת אינה מנועה מלטעון כי סברה בעת הגשת הבקשה שניתן לקבל היתר ל-103 יח"ד על יסוד התוכניות הקיימות. החומר אינו תומך בטענה (שהועלתה) כי בקשת ההיתר הוגשה בידיעה כי אין סיכוי או היתכנות שתתקבל וכי הוראת סעיף 3.1 הוכנסה כמוקש מכוון.
- עוד עלה מהחומר, כי הנתבעת פעלה באופן אינטנסיבי בנסיון לקדם את הדיון בערר שהוגש על היתר החפירה שניתן לה ביולי 2014 ואת מתן ההחלטה בו והדבר לא צלח מטעמים שאינם תלויים בה.
- במקביל לכך פעלה הנתבעת בנסיון לקדם תב"ע חדשה, כיוון שמתווה התב"ע היה מועדף על העירייה אשר סברה כי מורכבות הפרויקט מצדיקה זאת. גם בענין זה נתקלה הנתבעת במהמורות לנוכח מה שנחזה כהתפתחויות בדרישות העירייה. בשלב מסוים הגיעה הנתבעת למסקנה כי העלויות בקיום דרישות העירייה הן כבדות מדי. או אז שבה למסלול של הגשת בקשה להיתר בנייה על יסוד התכנית הקיימת.
- עוד במקביל לאמור נתקלה הנתבעת בקשיים למול הדואר, בעל הזכויות הנוסף במושע, עימו התקשרה בהסכם נובמבר 2012. קושי אחד, לגבי סוגיית מסמכי רישום שעבוד, הגיע לכדי התדיינות משפטית שנפתחה ביולי 2015 (בטיעוני חלק מהתובעים צוין כי הדואר סיכל כנראה את אפשרות הנתבעת לקבל מימון והם סבורים כי זה הדבר שגרם לגרירת רגליים; עמ' 36 ש' 25-18). קושי כולל בענין העברת זכויות הדואר למדינה, היה תלוי ועומד במועדים הרלוונטיים.
- אין בחומר שהוצג לפני אינדיקציה לכך שהנתבעת התמהמהה באופן שנועד להביא לכך שהיא תוכל להשתחרר מההסכמים למול הרוכשים, כך לפחות לגבי רוב התקופה הרלוונטית (ור' להלן). רוב החומר אף מלמד על היפוכו של דבר. הנתבעת השקיעה מאמצים ממשיים בנסיון "לדחוף" את הליכי התכנון ונתקלה בקשיים מגוונים.
- אכן, לאחר שניתן לנתבעת היתר חפירה (החלטה עליה הוגש ערר), לא פעלה הנתבעת להגשת בקשת היתר מעודכנת לבניין חדש על יסוד התב"ע הקיימת אלא פעלה לקידום תב"ע חדשה וניסתה להביא לכך שהערר שהוגש ישמע ויוכרע. ברמה העובדתית, הביא הדבר לכך שלא היתה בקשת היתר תלויה ועומדת מהלך תקופה ארוכה[16].