נקל להבין מדוע צורם הדבר בעיני התובעים. שהרי החל מחודש מרץ 2016 החלה הנתבעת לשלוח הודעות על ביטול הסכמים בשל העדר היתר בנייה, כאשר מאז יוני 2014 אין כלל בקשה תלויה ועומדת להיתר.
- החומר שהוצג במסגרת ההליך מעלה כי לשיטת והבנת העירייה עצמה, וכך גם ועדת הערר המחוזית, הליכי תכנון הבניין שיוקם אמורים להיות מקודמים לאחר קבלת היתר החפירה, תוך כדי ביצוע עבודות ההריסה, החפירה והדיפון. היתר החפירה אמור להיות השלב הראשון והיתר הבנייה – לאחריו. אמנם, יש דרישה שהבקשה להיתר בנייה תוגש בסמוך לאחר היתר החפירה אולם טענת הנתבעת כי בקשת היתר בניית המבנה החדש בכל מקרה לא תידון כאשר תלוי ועומד ערר על היתר חפירה שניתן, שהיא מסתברת, נתמכת ברוח המסמכים מזמן אמת וכן בתצהיר האדריכל אביב אלנבוגן. התובעים לא הציגו מסמכים או גיבוי ראייתי מקצועי אחר לטענותיהם, ובכלל האמור כי היה מתאפשר בתקופת הערר קידום של בקשת היתר בנייה חדשה ללא רכיב החפירה. לא שוכנעתי כי לו היתה הנתבעת מגישה בקשה להיתר בנייה ומקדמת אותה בזמן שהערר על היתר החפירה תלוי ועומד, כי אז ניתן היה לקבל החלטה המאשרת את ההיתר בשלב בו עדיין אין היתר חפירה תקף (החלטת מתן ההיתר מוקפאת בזמן שהערר תלוי ועומד; מוצג 229) או כי חל עיכוב הנובע מאי הגשה בזמן שהערר תלוי ועומד (והגשה מספר ימים לאחר דחיית הערר). למרות ה"צרימה" המובנת, לא סברתי כי התנהלות הנתבעת בענין אי הגשת בקשת היתר מעודכנת כל זמן שהערר תלוי ועומד, כשלעצמה, נועדה לנישולם של הרוכשים או היתה קשורה למטרה כזו.
- בנסיבות הענין אין די בשאלת הפרשנות העקרונית של לשון החוק וניתן להותיר לעת מצוא את המחלוקת בין הצדדים לגבי משמעותו של סעיף 152(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ("חוק התכנון והבניה"). השאלה הינה אם יש לראות בהתנהלות הנתבעת בסוגיה זו משום חוסר תום לב או אף הפרת הסכם אשר יש בהם כדי להצדיק את אכיפתם של ההסכמים למול הרוכשים, ולא מצאתי כי יש לקבוע כך.
- על האמור ניתן להוסיף כי לפי החומר שהוצג, הנתבעת סברה מהלך תקופה של ממש, ב"דחיפת" העירייה, כי ממילא עליה לקדם תב"ע חדשה. הנתבעת פעלה לקידום הפקדת תכנית חדשה עד אשר הוברר כי דרישות העירייה כפי שהתפתחו או התבררו עם הזמן, כרוכות בעלויות גבוהות והנתבעת שבה למסלול הרישוי, חידשה את העבודה על בקשת היתר, והמתינה להחלטת ועדת הערר.
- במקביל ראינו כי נמצא קושי לכל הפחות בכך שהנתבעת לא מצאה לנכון לציין את קיומן של התנגדויות שהוגשו עוד קודם לחתימת ההסכמים ושהיה בהן כדי לעורר בעייתיות למצער בענין לוחות הזמנים. הנתבעת ידעה בשלהי חודש מרץ 2014 כי העירייה סבורה שיהא קושי להדוף התנגדויות שהוגשו לבקשת ההיתר וכי על רקע התנגדויות אלה עלולים להיווצר "קשיים מהותיים" ולמרות זאת לא מצאה לנכון להזכיר את ההתנגדויות בעת התקשרויות או לעדכן את התקופה שנקבעה בסע' 3.1 להסכמים. יוזכר גם כי הנתבעת המשיכה לציין בהסכמי מכר כי הוגשה על ידה בקשת היתר מס' 132405 אף לאחר שבקשה זו "נמשכה" על ידה.
- הדעת גם אינה נוחה מטענת הנתבעת כי התובעים ידעו או היו יכולים לדעת על המצב התכנוני (למשל לגבי סגירת בקשת ההיתר בחודש יוני 2014, לגבי קיומן של התנגדויות, ועוד) וכי יש לראותם כמנועים מהעלאת טענותיהם. לא מצאתי לקבל את הטענה כי מטעם זה חל שיהוי בהגשת התובענות וכי יש לראות את התובעים כמי שהסכימו להתנהלות הנתבעת עת לא הלינו בזמן אמת (לדיון מפורט בדוקטרינת השיהוי ר' לאחרונה ע"א 4352/15 קורן נ' עו"ד אורן הראל (2.8.2017)). מנגד, בהינתן הדרך בה השתלשלו הארועים (באורח שתואר בפרטים בפרק קודם), לא סברתי כי העדר העדכון נבע מהתנהלות מכוונת שנועדה לנשל את התובעים מההסכמים. מבלי להתייחס להשלכות אפשריות אחרות, לא ראיתי בכך משום מהלך שיש בו כדי להצדיק מתן סעד של אכיפת ההסכמים.
- עוד יש לציין כי התשתית שהוצבה בענין התקופה הסמוכה להודעות ביטול ההסכמים, התקופה בה כנראה כבר היתה מעורבות של רבד, היא רופפת.