כאשר בחנתי את התכלית הסובייקטיבית של ההסדר, מסקנה זו התבקשה בהינתן מאפייניו הקונקרטיים של הסכסוך שבין הצדדים שכלל מאבק על חשיפת מסמכים (ראו לעיל בפסקאות 20 - 21). אולם כעת, במסגרת הדיון בתכלית האובייקטיבית, אנו מתרוממים לרמת הפשטה גבוהה יותר. נניח כי אין אנו מודעים להיסטוריה של הסכסוך המשפטי בין הצדדים, אלא בוחנים את הדברים מזווית ראיה כלכלית, של היגיון כלכלי טהור. כאן אפשר להבדיל בין שני תסריטים עובדתיים אפשריים:
א) הצדדים החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, כולל הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ומאפייני הפעילות שלו, ולאחר מכן חתמו על הסכם שבו הסכימו על תמורה ועל פעילות לצמצום סכום המס. במקרה כזה ניתן לשקול קבלת תזה פרשנית שהתמורה המוסכמת היא סופית.
ב) הצדדים לא החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, לא ראו הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ולא עמדו במידה המספקת על מאפייני הפעילות שלו. בנסיבות שכאלה אינני סבור שקיים היגיון כלכלי בתפיסת סכום התמורה כסופי וממצה לפני שקדמה לו בדיקה של מסמכים באופן מספק; לפני שנתקבלה הערכת שווי ראויה אצל הצדדים. המצהיר מטעם המבקשים "לא זכר" אם הועמדה הערכת שווי לעיון המשיבים (עמ' 7 ש.21 לפרוטוקול), וניתן לקבוע כממצא כי הערכה שכזו לא הועברה להם, וכך אני קובע, לאחר ששמעתי את הצדדים. הנה כי כן, הצדדים חתמו על ההסדר שעה שלא כל המסמכים הכלכליים הרלוונטיים עמדו לנגד עיני המשיבים. במצב דברים זה אין זה הגיוני שהאחרונים יתחייבו לסכום ההסדר הסופי בטרם כל התשתית הכלכלית הרלוונטית תעמוד לנגד עיניהם. האם סביר שייקחו על עצמם סיכון לחיוב גבוה במס, במיוחד במציאות בה לא שורר אמון מובהק בין הצדדים? התשובה השלילית מתבקשת.
במקרה שלפנינו האפשרות השנייה היא הרלבנטית ולא הראשונה, והיא תומכת בקבלת עמדתם הפרשנית של המשיבים.
- ויודגש: אם אומד דעת הצדדים היה חד משמעי, יתכן בהחלט שניתן יהיה לתת לחוזה פירוש שאינו מתיישב עם ההיגיון כלכלי. גם אנשי מסחר רשאים לכרות חוזים חסרי היגיון כלכלי, ללא בדיקה של נתונים מראש, ועל בסיס תחושות ואינסטינקטים. גם חוזה חסר היגיון יכול להיות בן גאה למשפחת החוזים המסחריים, שאחרת עולם המסחר והכלכלה היו הופכים לאפורים ולחד-ממדיים. ככל שמכלול הנתונים שבפני בית המשפט מוביל למסקנה פרשנית המצדיקה תוצאה שאינה הגיונית כלכלית, אומד דעתם של הצדדים גובר. אולם כאשר על הפרק עומדת בחירה בין מספר אפשרויות פרשניות, הרי שמסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית הטעונה בדיקת מסמכים מתאימה יותר וראויה יותר לאימוץ ממסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית בסכומים ניכרים וללא בדיקה נאותה.
- לכן, גם מרכיב זה של התכלית האובייקטיבית של הסבירות הכלכלית תומך בעמדת המשיבים לפיה ההסדר שלפני הוא הסדר ביניים בדרך להסכמה הסופית בין הצדדים, שתהיה תוצר של בדיקה נאותה.
תכלית אובייקטיבית – הסדר שנחתם במסגרת הליך גישור צריך לקדם את תכליות הגישור
- ההסדר שלפנינו נחתם במסגרת הליך גישור. לצד תכליות כלכליות כאלה ואחרות הוא בא לעולם כדי להוביל את הצדדים לפתרון מוסכם של הסכסוך שביניהם. כיוון שכך, ובמקרה שבו קיימות כמה אפשרויות פרשניות לגיטימיות, מן הראוי להתחשב גם בתכלית האובייקטיבית של הגשמת דיני הגישור, בבואנו לתת לו את מובנו הראוי.
- הגישור הוא "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו" (סעיף 79ג(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ההליך הוא תהליך. הוא מתנהל "כהליך מובנה, בעל מספר שלבים, שעיקרם: הכנה, פתיחה, הצגת נקודות הראות, זיהוי נושאי הגישור ויצירת סדר יום, זיהוי האינטרסים והגדרתם, יצירת אופציות לפתרון, הערכת החלופות, יצירת הסכה, ורישום ההסכם שהושג" (שרה בן-ארצי אחריות המגשר 31 (2012)(להלן: בן-ארצי)). בין עקרונות הגישור המקובלים ניתן למנות את הוולונטריות של ההליך; את היכולת להפסיקו בכל עת, ללא שקיימת חובה לסיימו בהסכם; את שליטת הצדדים בהליך; את חשיפת מלוא המידע זה לזה ולמצער בפני המגשר; ובנוסף "ההסכם המושג בגישור הוא וולנטרי; משקף את רצון הצדדים ואת אינטרסיהם; הוא ההסכם המקובל עליהם, והנראה הגון בעיניהם; ההסכם הוא תולדה של בחירה מודעת ומיודעת, ובעקבות משא ומתן חופשי" (בן-ארצי, בעמ' 32- 33); "בעוד שניהול התדיינות משפטית הוא הליך נוקשה ופורמלי, עם פרוצדורה נוקשה, הגישור הוא הליך גמיש, עם פרוצדורה גמישה, ומתנהל באווירה נינוחה" (שם, בעמ' 34).
- כל אלה מקרינים, כמובן, על ענייננו. גישתם הפרשנית של המבקשים להסדר הגישור מחטיאה את הגנטיקה הפנימית של הליך הגישור. אין אנו עוסקים במשא ומתן בין צדדים עסקיים באופן כללי, אלא בין צדדים שהסכימו לנסות וליישב את המחלוקות ביניהם בדרך ההסכמה. לשם כך יש לאפשר את התנאים להגיע להסכמה הנעשית על בסיס נכונות מלאה ושלמה. יש לאפשר לצדדים את מלוא הגמישות בהתנהלותם, עד לאישורו של ההסדר בבית המשפט. אין טעם בפשרה אם זו נאנסת מבחוץ. פשרה ראויה צריכה לבוא על בסיס רצון פנימי, ומתוך השלמה כי זו היא הדרך לסיים את הסכסוך. מדובר בהליך וולונטרי בבסיסו. המגשר אינו מכריע בסכסוך, אלא מטרתו להביא את הצדדים לאותה הסכמה מיוחלת, תוך לקיחה בחשבון של כל הסיכויים והסיכונים. מכאן שכפיית הסכמה וגישור הינם בבחינת תרתי דסתרי. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו; 2008; בפסקה כ"ג להחלטתו)(להלן: עניין פלוני)):
ברי כי על הסכמות שנוצרות במסגרת הליכי גישור חלה - במקביל לדיני החוזים - גם מערכת דינים ייחודית ("דיני הגישור"), שאינה מאפשרת החלה רגילה של דיני החוזים. הרצון להבטיח הליכי גישור יעילים, והוראות הסודיות והחסיון הנובעות מכך - יביאו לעתים לתוצאה, שהסכמה שבנסיבות אחרות אולי היתה מחייבת – לא תהיה בת אכיפה. הטעם לכך ברור – שאילולא כן צימצמת בעליל את חופש הפעולה והגמישות הנתונים למגשר ולצדדים; שהרי אם יהא על הצדדים לשקוד על כל מלה היוצאת מפיהם בתהליך הגישור שמא תחייבם חוזית, לא שבקת גשר לכל מגשר.