המשנה לנשיאה ריבלין ציין כי המרחק בין גישתו שלו לזו של כב' השופט הנדל אינו רב (שם, בפסקה 40) ולכך הסכים גם כב' השופט (כתוארו אז) ג'ובראן.
- מכל מקום, וכפי שניתן להתרשם, למרות העלייה במשקלה של הלשון בהליך הפרשני, עדיין, ובהתאם לכל הגישות בעניין המוסד לביטוח לאומי, לא על הלשון לבדה תשכון הפרשנות החוזית. לעולם אין לשלול קבלת ראיות חיצוניות במסגרת ההליך המשפטי גם אם הלשון נחזית להיות ברורה. כלומר, גם אחרי תיקון החוק, לא קמה מהריסותיה "תורת שני השלבים" של הפרשנות החוזית, שנהגה עובר לעניין אפרופים. תורה זו, כידוע, אפשרה קבלת ראיות חיצוניות רק נוכח לשון לא ברורה של החוזה. והנה, הן כב' המשנה לנשיאה ריבלין הן כב' השופט הנדל הסכימו כי ראיות חיצוניות הן קבילות תמיד, ויוכלו לסתור - במקרים המתאימים - את פשט הלשון (כשיטת כב' המשנה לנשיאה), ולהכריע בשאלה האם אומד דעת הצדדים אינו משתמע במפורש בלשון (כשיטת כב' השופט הנדל).
- עוד יש למקם את הלשון במערך התכליות שבאה פרשנות החוזה לקדם. סיכמה את הדין כב' השופטת חיות ברע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (פורסם במאגרים; 2014 בפסקה 12 לפסק דינה):
בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" [...] לצורך כך על הפרשן להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה, המהווה נקודת מוצא לכל פרשנות וכן עליו להידרש לנסיבות החיצוניות האופפות את החוזה [...] על המקום המרכזי השמור ללשון החוזה בתהליך הפרשני עמד בית משפט זה לא אחת [...].
עוד נקבע זה מכבר כי רק במקרה שאין כל אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" [...] גישה פרשנית זו נותרה על עומדה, כך נראה, גם לאחר שביום 26.1.2011 נכנס לתוקפו תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202) [...].
עמדה זו אינה משקפת את דעת כל שופטי בית המשפט העליון (ראו את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (פורסם במאגרים; 2014)) אך נראה שזוהי הגישה הדומיננטית; מכל מקום לאחרונה זיכה אותנו כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין במסר ולפיו "ההבדלים בין בעלי הדעות השונות אינם דרמטיים" (רעא 5487/16 עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן ז"ל (פורסם במאגרים, 2016) בפסקה ט"ו להחלטה; וכן ראו את פסק דינו בע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל (פורסם במאגרים; 2014; בפסקה כ"ט לפסק דינו)).
- מצוידים בכל אלה, נשוב לבחון את המסמך עליו חתמו הצדדים, ולהכריע במחלוקת הפרשנית על אודות מובנו הראוי.
בחינת אומד דעתם של הצדדים – התכלית הסובייקטיבית
- נקודת המוצא, כאמור, היא באומד דעת הצדדים, בתכלית הסובייקטיבית. "התכלית הסובייקטיבית היא 'אומד דעתם של הצדדים'. זוהי הכוונה המשותפת של הצדדים לחוזה" (ברק, בעמ' 441). המקורות האפשריים מהם ניתן ללמוד עליה הם לשון החוזה עצמו, ונסיבות כריתתו. מוסכם על הכול שלשון החוזה היא שצריכה לקבל משקל ניכר בהליך פרשנותו, במיוחד לאחר תיקון החקיקה. אפנה אפוא לבחון אותה תחילה.
לשון ההסדר והמחלוקת הפרשנית
- על הבכורה מתחרות שתי טענות פרשניות. האחת, כי ההסדר סיכם באופן סופי ומוחלט את סכום התמורה שיקבלו המשיבים בעבור חלקם בנכס (כשיטת המבקשים). השנייה, כי מדובר בהסדר המתווה שלבי ביניים בדרך להסדר הסופי. כלומר, לא סיכום מלא ומוחלט לפנינו, כי אם הסדר ביניים, שכל עוד שלא נחתם הסכם סופי ניתן לסגת ממנו.
באיזה מובן תומכת לשון ההסדר?