בית המשפט העליון פסק, נוכח התיקון, ש"ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו" [ההדגשה במקור] (דברי כב' המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (פורסם במאגרים; 2012) בפסקה 24 לפסק הדין (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי)). ומסכם כב' המשנה לנשיאה ריבלין את התכלית הסובייקטיבית של המחוקק כך (שם, בפסקה 26):
חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי [הדגשה במקור].
ועוד נפסק כי פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה (שם, בפסקה 28).
באותה הפרשה הציג כב' השופט הנדל את פרשנותו שלו לסעיף 25 לחוק החוזים (שם, בפסקה 8 לפסק דינו):
קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. משקלה של כל אפשרות במצב האמור תלוי מקרה קונקרטי, תוך שיש לשמור על חשיבותה ומעמדה של הלשון.
ועדיין, בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. אמנם זוהי בדיקה מורכבת הנובעת גם משיקולים מעשיים, היא אף חיונית כדי למלא אחר מצוות המחוקק בתיקון. ברם, יש להדגיש כי הראיות החיצוניות תמלאנה תפקיד שונה, בהתאם למסקנת בית המשפט אם מדובר בסוג החוזה שברישא או שבסיפא. לאמור, ייתכן מצב בו הצדדים חלוקים אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה. על בית המשפט להכריע במחלוקת זו. קיימות שתי אפשרויות. האחת, לפיה עשויות הראיות לתמוך, לחזק ואף לגלות שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה. או אז מילאו הנסיבות החיצוניות את תפקידן, והחוזה יוכרע על פי לשונו. הראיות החיצוניות בדמות הנסיבות העידו לטובת תחולתה של הסיפא, אך אינן בעלות מעמד עצמאי המשפיע על מלאכת הפרשנות. במובן זה, הן יצאו מתמונת ההכרעה. לפי האפשרות השניה, הראיות החיצוניות מובילות למסקנה שהסיפא אינה חלה ואומד הדעת אינו משתמע במפורש מלשון החוזה. קרי – תחול הרישא. לא ניתן במצב זה, ובניגוד לסיפא, הנסיבות מקבלות תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים, לצד החוזה עצמו [ההדגשות במקור].