ב) לאחר מכן, במדרג העוצמה, יש להתחשב ברצונם של הצדדים כאנשים סבירים, וברצון הטיפוסי של צדדים לחוזה מהסוג העומד על הפרק. כאן ניתן יהיה לבחון גם את ההיגיון הכלכלי של העסקה.
ג) לאחר מכן, אנו עוברים לתכלית שונה והיא הגינות מסחרית, ותום לב חוזי כאמצעי פרשני. גם בישראל ראוי להכיר בתכלית פרשנית אובייקטיבית המקדמת מערכת יחסים הגונה בין הצדדים לחוזה. תפקידו של המשפט הוא לקדם מסחר הוגן והגון, וככל שעל הפרק עומדים חוזים מסחריים, וקיימת מחלוקת פרשנית שלא קיבלה מענה נאות בבחינת התכלית הסובייקטיבית או בבחינת התכליות הקודמות שהוצגו לעיל, אין סיבה שלא לאמץ את המובן ההוגן והגון, ולתרום בכך לעיצוב מערכת יחסים כלכלית נאותה בחברה שלנו.
ד) ולבסוף, ערכי היסוד של השיטה, ובהם שוויון וזכויות אדם, שלטעמי אין זה ראוי להתחשב בהם במסגרת פרשנות חוזית, לאחר תיקון חוק החוזים.
קיים הבדל ברור בין הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה, הכוונה של יוצרי החוזה הסבירים והתכלית הכלכלית של החוזה שבו מדובר, לבין שתי התכליות הנותרות, ובמיוחד קידום ערכי היסוד של השיטה. הראשונות יכולות לשמש כלי עזר טובים לגיבוש אומד דעת הצדדים לחוזה. כאשר אין לבית-המשפט די נתונים על הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים לחוזה, או כאשר החוזה ניתן לפירוש בכמה אופנים ראויים, הרי שהניסיון לעמוד על רצונם המשוער של הצדדים, או על האופן שבו היה ניגש לנושא מתקשר סביר, יכולים לסייע כולם במתן מענה לשאלה מה הייתה כוונתם. הוא הדין בנוגע לתכלית שחוזים מהסוג שכרתו באים לקדם. הגשמת מטרות חוזים מסוג זה יכולה להוות אינדיקציה ברורה לאומד דעתם (גונטובניק, בעמ' 140).
לעומת זאת, קיים קושי ממשי עם התכלית של קידום ערכי היסוד של השיטה, כתכלית פרשנית, המנסה לתת תוכן לרצון הצדדים לחוזה. כך, פרופ' גבריאלה שלו מתחה ביקורת על המשקל הרב שניתן בתורת הפרשנות החוזית של פרופ' ברק לקידום ערכי היסוד של השיטה במסגרת התכלית האובייקטיבית (שלו, בעמ' 409-408): "בספרו מעתיק ברק את מרכז הכובד מן התכלית הסובייקטיבית, המתרכזת בכוונתם של הצדדים, אל התכלית האובייקטיבית, המשקפת עקרונות של סבירות והגיון לצד ערכי היסוד של השיטה. ספק רב בעיני אם צדדים סבירים והוגנים לחוזה כלשהו מתכוונים להגשים את ערכי היסוד של השיטה...". גם לטעמי, קשה לראות בקידום ערכי היסוד החוקתיים של השיטה וזכויות האדם בסיס לגיבוש רצון היפותטי של צדדים פרטיים לחוזה בחברה הישראלית (גונטובניק, בעמ' 141, 147), ואין היא מתאימה להחלה בחברה שלנו, שבה קיימים חילוקי דעות רבים על אודות ערכי היסוד העומדים בבסיס החברה ובבסיס המשטר. אין בכך כדי למנוע החלה של ערכים אלה בתחולה עקיפה במקרים המתאימים, ולפסול הסכמות חוזיות העומדות בניגוד לתקנת הציבור או לדרישת תום הלב, אולם אז לא יהיה מדובר במהלך של פרשנות, אלא במהלך של החלת נורמות חיצוניות לחוזה. זה יהיה מהלך "מבחוץ" ולא "מבפנים". יתרונה של גישה זו הוא בכנותה (גונטובניק בעמ' 152).
- בתורת הפרשנות החוזית ובתורת הפרשנות בכלל, קיים ויכוח כיצד יש ליישם את התכליות האובייקטיביות. כך, הציג פרופ' ברק בספרו דירוג ברמות ההפשטה של התכלית האובייקטיבית, לפיו רק כאשר אנו נכשלים בבירור אומד דעת הצדדים ברמת ההפשטה הנמוכה יותר נוכל לעבור לתכלית ברמת ההפשטה הגבוהה יותר (ברק, בעמ' 539); לעומת זאת, מאוחר יותר, הציג פרופ' ברק את הגישה כי הפרשנות התכליתית מבוססת על אחדות כוללת. המהלך הפרשני הוא מעגלי. לא חשובה נקודת המוצא: ניתן לפתוח בתכלית האובייקטיבית ולעבור לסובייקטיבית או להפך, אך חשוב שהפרשן יביא בחשבון את מכלול התכליות האובייקטיביות והסובייקטיביות. גישה זו יפה לכל הטקסטים המשפטיים, ובכלל זה לפרשנותם של חוזים, אלא שהמשקל שניתן לתכליות משתנה בהתאם לטקסט המפורש, כשבפרשנות חוזים ניתן משקל כבד לפרשנות הסובייקטיבית (אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט 136 ואילך (2003)).
התיקון לחוק החוזים, שביקש להסדיר את הדרך לפירוש החוזים, הכריע, לטעמי, גם בוויכוח על אודות האופן שבו יש לשקול את התכליות במסגרת הליך הפרשנות החוזי. אין עוד הכרח לשקול את כל המכלול, וניתן להסתפק בבחינת התכלית הסובייקטיבית במקום בו קיימים די נתונים לגביה. ובמקום בו המחלוקת הפרשנית מצדיקה היזקקות לתכליות האובייקטיביות, הרי שיש להעניק להן משקל שונה, בהתאם למתווה ששורטט לעיל (בפסקה 30), ואין הכרח לבחון את כולן. לטעמי, אין לשקול כלל, במסגרת זו – כלומר במסגרת הפרשנות הבאה לתת מובן לרצון הצדדים לחוזה - את שיקול התכלית של קידום ערכי היסוד של השיטה ובהם השוויון וזכויות האדם. כך, לכל הפחות, בחוזים בין פרטים. לתוצאה זו יש משמעות תורת-משפטית עמוקה. היא מובילה למסקנה שלא נוהגת אצלנו שיטת הפרשנות התכליתית המבוססת על אחדות כוללת היפה לכל הטקסטים המשפטיים, יהיו אלה חוקה, חוק, חוזה או צוואה (להרחבה ראו גונטובניק, בעמ' 153-142). אך זהו עניין לליבון ולהעמקה היאים למסגרת אחרת ולפורום אחר ולא כאן המקום להאריך, שהרי הצדדים שלפני ממתינים להכרעה בעניינם, ופחות מתעניינים (לפחות לא במסגרת הנוכחית) בשאלות עומק של תורת-המשפט ותורת-הפרשנות.
- ואחרי דברים כלליים זו אתמקד בשתי תכליות אובייקטיביות הרלוונטיות לפרשנות הסדר הגישור שבין הצדדים: האחת נובעת לתכלית הכלכלית שבא ההסדר לקדם; והשנייה נוגעת למסגרת בה נכרת ההסדר – מסגרת של הליך גישור. שתי תכליות אובייקטיביות אלה מחזקות, במקרה הנוכחי, את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים כפי שיובהר להלן, ומטות עוד יותר את הכף לקבלתה.
תכלית אובייקטיבית – סבירות כלכלית
- בפירוש חוזים, שעניינם מערכת יחסים כלכלית, היגיון כלכלי יכול לשמש אמת מידה לגיבוש אומד דעתם של הצדדים. זוהי, אם תרצו, סבירות כלכלית האמורה לסייע לנו בהבנת המטרה המשותפת של הצדדים לחוזה הכלכלי.
כך, ידועים דבריו של הלורד ריד (Reid) בעניין L Schuler AG v. Wickman Machine Tool Sales Ltd [1974] A.C. 235, 251 שפסק:
The fact that a particular construction leads to a very unreasonable result must be a relevant consideration. The more unreasonable the result the more unlikely it is that the parties can have intended it, and if they do intend it the more necessary it is that they shall make that intention abundantly clear.
אלא שכאן יש לסייג ולהבהיר שאין הכוונה לסבירות במובנה המינהלי, ויש להיזהר מפני שימוש גורף בשיקול זה. עניין לנו בצדדים פרטיים, ואלה יכולים לבקש לפעול באופן בלתי סביר. זוהי, כמובן, זכותם, ויש להיזהר מפני החלפת שיקול דעתם של המתקשרים החוזיים בשיקול דעתם של השופטים באמצעות כלי עזר פרשני זה. יחד עם זאת, כאשר אנו עוסקים במחלוקת עסקית, או במחלוקת בעלת השלכות כלכליות, ואומד דעת הצדדים מאפשר כמה אפשרויות פרשניות, אין סיבה שלא לבחון את הסבירות הכלכלית של הגישות הפרשניות השונות העומדות על הפרק. אין כאן החלפת שיקול דעת הצדדים, אלא דווקא מחשבה שבכך נגשים את רצונם. כפי שציין הלורד סטיין (Steyn) באחת הפרשות "a commercial construction is likely to give effect to the intention of the parties. Words ought therefore to be interpreted in the way which a reasonable commercial person would have construed them" (Society of Lloyd's v. Robinson [1999] 1 All E.R. 545, 551)). ובכלל יש להדגיש שהפרשנות בהתאם לאומד דעת העסקי זוכה למשקל נכבד בפרשנות חוזים מסחריים במדינות המשפט המקובל (MCMEEL, at pp. 79-80).
לגישה זו יש, כמובן, אחיזה גם בשיטתנו המשפטית. כפי שציין כב' השופט ויתקון (ע"א 71/65 יעקבי נ' מנהל עזבון מטלון, פ"ד יט(2) 591, 594 (1965)): "ער אני לכך שתפקידנו לפרש את החוזה ולא לכתוב אותו מחדש לפי מושגי הצדק והתבונה הכלכלית שלנו. אולם סבורני כי אין זה שיקול זר לתפקיד הפרשנות אם נשתדל לייחס לצדדים כוונה סבירה ורצון לעשות את המקובל." וגם כב' השופט (כתוארו אז) חשין פסק בע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811, 819 (1992) "כללם של דברים: בקרבנו עצמנו אל פירושו של חוזה על נושא עסקי, נשים בכלינו שכל ישר של אנשי עסק סבירים והגונים, ועל דרך זה נהפוך בו בחוזה בנסותנו להתחקות אחרי כוונותיהם של הצדדים".
לא תמיד קל ליישם גישה זו. כך, למשל, כב' השופט חשין נותר בדעת מיעוט בעניין סקלי, אך עדיין, במקרים רבים, אלמנט פרשני זה מוביל לתוצאות ברורות. לטעמי, כזה הוא המקרה שלפנינו. אכן, לא כל הצדדים שלפנינו הם אנשי עסקים. אך עדיין עניין לנו בפירוק שיתוף בנכס כלכלי, שבו צד אחד מבקש לרכוש את זכויותיו של הצד האחר. מדובר בעסקה נכבדה ומורכבת, ובתמורה פוטנציאלית בת מיליוני שקלים. על רקע זה, נראה זה סביר (כלכלית) כי לא תיכון התקשרות בטרם בירור התשתית העובדתית הנאותה על אודות הפעילות הכלכלית של הנכס שאת פירוקו מבקשים.
כאשר בחנתי את התכלית הסובייקטיבית של ההסדר, מסקנה זו התבקשה בהינתן מאפייניו הקונקרטיים של הסכסוך שבין הצדדים שכלל מאבק על חשיפת מסמכים (ראו לעיל בפסקאות 20 - 21). אולם כעת, במסגרת הדיון בתכלית האובייקטיבית, אנו מתרוממים לרמת הפשטה גבוהה יותר. נניח כי אין אנו מודעים להיסטוריה של הסכסוך המשפטי בין הצדדים, אלא בוחנים את הדברים מזווית ראיה כלכלית, של היגיון כלכלי טהור. כאן אפשר להבדיל בין שני תסריטים עובדתיים אפשריים:
א) הצדדים החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, כולל הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ומאפייני הפעילות שלו, ולאחר מכן חתמו על הסכם שבו הסכימו על תמורה ועל פעילות לצמצום סכום המס. במקרה כזה ניתן לשקול קבלת תזה פרשנית שהתמורה המוסכמת היא סופית.
ב) הצדדים לא החליפו ביניהם את המסמכים הרלבנטיים, לא ראו הערכות מוסמכות של שווי הנכס, ולא עמדו במידה המספקת על מאפייני הפעילות שלו. בנסיבות שכאלה אינני סבור שקיים היגיון כלכלי בתפיסת סכום התמורה כסופי וממצה לפני שקדמה לו בדיקה של מסמכים באופן מספק; לפני שנתקבלה הערכת שווי ראויה אצל הצדדים. המצהיר מטעם המבקשים "לא זכר" אם הועמדה הערכת שווי לעיון המשיבים (עמ' 7 ש.21 לפרוטוקול), וניתן לקבוע כממצא כי הערכה שכזו לא הועברה להם, וכך אני קובע, לאחר ששמעתי את הצדדים. הנה כי כן, הצדדים חתמו על ההסדר שעה שלא כל המסמכים הכלכליים הרלוונטיים עמדו לנגד עיני המשיבים. במצב דברים זה אין זה הגיוני שהאחרונים יתחייבו לסכום ההסדר הסופי בטרם כל התשתית הכלכלית הרלוונטית תעמוד לנגד עיניהם. האם סביר שייקחו על עצמם סיכון לחיוב גבוה במס, במיוחד במציאות בה לא שורר אמון מובהק בין הצדדים? התשובה השלילית מתבקשת.
במקרה שלפנינו האפשרות השנייה היא הרלבנטית ולא הראשונה, והיא תומכת בקבלת עמדתם הפרשנית של המשיבים.
- ויודגש: אם אומד דעת הצדדים היה חד משמעי, יתכן בהחלט שניתן יהיה לתת לחוזה פירוש שאינו מתיישב עם ההיגיון כלכלי. גם אנשי מסחר רשאים לכרות חוזים חסרי היגיון כלכלי, ללא בדיקה של נתונים מראש, ועל בסיס תחושות ואינסטינקטים. גם חוזה חסר היגיון יכול להיות בן גאה למשפחת החוזים המסחריים, שאחרת עולם המסחר והכלכלה היו הופכים לאפורים ולחד-ממדיים. ככל שמכלול הנתונים שבפני בית המשפט מוביל למסקנה פרשנית המצדיקה תוצאה שאינה הגיונית כלכלית, אומד דעתם של הצדדים גובר. אולם כאשר על הפרק עומדת בחירה בין מספר אפשרויות פרשניות, הרי שמסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית הטעונה בדיקת מסמכים מתאימה יותר וראויה יותר לאימוץ ממסקנה פרשנית בדבר התחייבות כלכלית בסכומים ניכרים וללא בדיקה נאותה.
- לכן, גם מרכיב זה של התכלית האובייקטיבית של הסבירות הכלכלית תומך בעמדת המשיבים לפיה ההסדר שלפני הוא הסדר ביניים בדרך להסכמה הסופית בין הצדדים, שתהיה תוצר של בדיקה נאותה.
תכלית אובייקטיבית – הסדר שנחתם במסגרת הליך גישור צריך לקדם את תכליות הגישור
- ההסדר שלפנינו נחתם במסגרת הליך גישור. לצד תכליות כלכליות כאלה ואחרות הוא בא לעולם כדי להוביל את הצדדים לפתרון מוסכם של הסכסוך שביניהם. כיוון שכך, ובמקרה שבו קיימות כמה אפשרויות פרשניות לגיטימיות, מן הראוי להתחשב גם בתכלית האובייקטיבית של הגשמת דיני הגישור, בבואנו לתת לו את מובנו הראוי.
- הגישור הוא "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו" (סעיף 79ג(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ההליך הוא תהליך. הוא מתנהל "כהליך מובנה, בעל מספר שלבים, שעיקרם: הכנה, פתיחה, הצגת נקודות הראות, זיהוי נושאי הגישור ויצירת סדר יום, זיהוי האינטרסים והגדרתם, יצירת אופציות לפתרון, הערכת החלופות, יצירת הסכה, ורישום ההסכם שהושג" (שרה בן-ארצי אחריות המגשר 31 (2012)(להלן: בן-ארצי)). בין עקרונות הגישור המקובלים ניתן למנות את הוולונטריות של ההליך; את היכולת להפסיקו בכל עת, ללא שקיימת חובה לסיימו בהסכם; את שליטת הצדדים בהליך; את חשיפת מלוא המידע זה לזה ולמצער בפני המגשר; ובנוסף "ההסכם המושג בגישור הוא וולנטרי; משקף את רצון הצדדים ואת אינטרסיהם; הוא ההסכם המקובל עליהם, והנראה הגון בעיניהם; ההסכם הוא תולדה של בחירה מודעת ומיודעת, ובעקבות משא ומתן חופשי" (בן-ארצי, בעמ' 32- 33); "בעוד שניהול התדיינות משפטית הוא הליך נוקשה ופורמלי, עם פרוצדורה נוקשה, הגישור הוא הליך גמיש, עם פרוצדורה גמישה, ומתנהל באווירה נינוחה" (שם, בעמ' 34).
- כל אלה מקרינים, כמובן, על ענייננו. גישתם הפרשנית של המבקשים להסדר הגישור מחטיאה את הגנטיקה הפנימית של הליך הגישור. אין אנו עוסקים במשא ומתן בין צדדים עסקיים באופן כללי, אלא בין צדדים שהסכימו לנסות וליישב את המחלוקות ביניהם בדרך ההסכמה. לשם כך יש לאפשר את התנאים להגיע להסכמה הנעשית על בסיס נכונות מלאה ושלמה. יש לאפשר לצדדים את מלוא הגמישות בהתנהלותם, עד לאישורו של ההסדר בבית המשפט. אין טעם בפשרה אם זו נאנסת מבחוץ. פשרה ראויה צריכה לבוא על בסיס רצון פנימי, ומתוך השלמה כי זו היא הדרך לסיים את הסכסוך. מדובר בהליך וולונטרי בבסיסו. המגשר אינו מכריע בסכסוך, אלא מטרתו להביא את הצדדים לאותה הסכמה מיוחלת, תוך לקיחה בחשבון של כל הסיכויים והסיכונים. מכאן שכפיית הסכמה וגישור הינם בבחינת תרתי דסתרי. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו; 2008; בפסקה כ"ג להחלטתו)(להלן: עניין פלוני)):
ברי כי על הסכמות שנוצרות במסגרת הליכי גישור חלה - במקביל לדיני החוזים - גם מערכת דינים ייחודית ("דיני הגישור"), שאינה מאפשרת החלה רגילה של דיני החוזים. הרצון להבטיח הליכי גישור יעילים, והוראות הסודיות והחסיון הנובעות מכך - יביאו לעתים לתוצאה, שהסכמה שבנסיבות אחרות אולי היתה מחייבת – לא תהיה בת אכיפה. הטעם לכך ברור – שאילולא כן צימצמת בעליל את חופש הפעולה והגמישות הנתונים למגשר ולצדדים; שהרי אם יהא על הצדדים לשקוד על כל מלה היוצאת מפיהם בתהליך הגישור שמא תחייבם חוזית, לא שבקת גשר לכל מגשר.