עדותה זו של גב' כדורי מגובה גם בהתנהלות כתובה מזמן אמת. כך, מנספח 5 לתצהירה אנו למדים על אודות דרישתה לקבלת המסמכים ששימשו את רואה החשבון בהצעתו, ורואה החשבון השיב לה (ביום 14.6.16) כי המבקשים מתנגדים להעברת המסמכים עצמם. התנהלות זו מראה כי גב' כדורי ציפתה לקבלת המסמכים וציפייתה נכזבה. על רקע זה פנה (ביום 14.6.16) בא כוחם הקודם של המשיבים אל ב"כ המבקשים וציין כי מרשיו "המומים מסכום המס שעליהם לשלם, מכך שאינו סופי [...], ומאי קבלת מסמכים כלשהם, מנהג ידוע על ידי מרשיך, לרבות כרטסות שותפים ולרבות כל מסמך שעל פיו ניתן לבחון את המספרים [...] בנסיבות אלה, מרשיי לא מסכימים להסכם הכולל תשלום מס על ידם" (נספח 10 להמרצת הפתיחה).
המבקשים טוענים כי אם אכן היה חשוב כל כך למשיבים עניין גילוי המסמכים, הרי שהם היו מציינים אותו במפורש בהסדר, ואף היו כותבים כי תנאי לקיומו של ההסכם הוא בגילוי מסמכים. אולם סעיף ז' להסדר מטיל על הצדדים לפעול "בשקיפות מלאה", בין השאר זה מול זה. ברור בעיני שביטוי זה כולל שקיפות בתחום הנתונים והמסמכים הנדרשים להגעה לאותו הסכם סופי, ומכאן שאין לקבל את טענתם של המבקשים כאילו ההסדר לא כלל כל התייחסות למסירת מסמכים.
- על רקע זה ברור בעיני שההסכמות אליהם הגיעו הצדדים טעונות היו ליבון ובדיקה, ואחרי שהמלאכה תושלם ייחתם ההסכם הסופי, כפי שמצוין בהסדר עצמו. הרקע הקודם של המחלוקות שבין הצדדים שולל את האפשרות שהמשיבים הסכימו לסכום הסדר ללא שראו את המסמכים הרלוונטיים לגבי פעילות הנכס, וללא שסוגיית המס באה לידי ליבון מבוסס וממוסמך.
יצוין כי התרשמתי כי המצהיר מטעם המבקשים, מר אליהו עזרא, מאמין מעומק ליבו שסכום ההסדר הוא נדיב מאוד, בהינתן ההשקעות הרבות שהשקיע בנכס (ראו דבריו בעמ' 28 לפרוטוקול). יחד עם זאת, לא הייתה לו תשובה לשאלה אם ההסדר הוא סופי מדוע נדרש עוד מפגש כדי לחתום על הסכם סופי (עמ' 31 לפרוטוקול ש.23). לעומת זאת, לשיטת המשיבים, הצורך במפגש נוסף לשם גיבוש "הסכם המעגן ונותן ביטוי לכלל ההסכמות" הוא ברור. הסכם זה יוכל להיחתם רק על בסיס תשתית עובדתית נאותה, המגובה בעיון במסמכים הרלוונטיים. ההסדר מושא המחלוקת הוא הסדר ביניים, שמתווה את הדרך להגעה לאותו הסכם סופי, שמוזכר בסעיפים ד' ו-ו' להסדר.
- לא מצאתי בטענות הנוספות של המבקשים בסיס לסטות ממסקנה זו:
א) לא אוכל לקבל את טענתם כאילו בזמן אמת לא העלו המשיבים את הטענה כי ההסדר אינו אלא הסדר ביניים לא מחייב. אכן, בנספח 10 להמרצת הפתיחה שצוטט לעיל, לא מופיעה תזה משפטית סדורה המנתחת את סוג ההסכם העומד על הפרק, אלא שלא מופיעה בו תזה משפטית סדורה משום סוג. כן מצוין שם שהמשיבים לא מסכימים להסכם, ומנוסח זה עולה אמירה כי הם רואים עצמם כבעלי כוח שלא להסכים לו. כוח זה נובע מהעובדה כי הסכם סופי צפוי להיחתם בעתיד, ועדיין לא נחתם היום הזה. מכאן שהתנהגותם בזמן אמת דווקא מחזקת את פרשנותם ולא מחלישה אותה.
ב) גם לא אוכל לקבל את טענת המבקשים לפיה הליך גישור, מעצם טיבו וטבעו, אינו כרוך בעריכת בדיקות כאלה או אחרות, או בגילוי מסמכים, שכן כל צד "קונה" לו סיכון ומוותר על חלק מטענותיו. ייתכן שכך וייתכן שאחרת. הכול תלוי בנסיבות העניין ובנסיבות הסכסוך. שעה שעל הפרק עומד פירוק שותפות עסקית, קשה לראות מדוע יוותר צד מסוים על גילוי מסמכים, במיוחד שעה שאלה עמדו במוקד סכסוך משפטי קודם.
ג) ועוד לא אוכל לקבל את טענתם של המבקשים כי העובדה, שהצדדים יצאו בתחושה טובה שהם שמחים ומרוצים לאחר שחתמו על פרוטוקול הסדר הגישור, מעידה על כך שדובר בהסכם סופי. בהחלט יתכן שהצדדים שמחו שמחה הדדית לאור הרושם הכללי שחילוקי הדעות ביניהם עומדים לקראת הסדרה סופית, אך כאמור, עד מהרה התברר כי חילוקי הדעות עוד עימם, עוד עמי ועוד עם כב' השופט גייפמן בעתיד לבוא.
ד) המבקשים מצביעים על פגישה שהתקיימה בין המצהיר מטעמם לבין המצהירה מטעם המשיבים, לאחר שהתברר היקפה האפשרי של החבות במס. לטענתם, במסגרת פגישה זו ביקשה גב' סיגלית כדורי ממר אליהו עזרא כי ייטול על עצמו את החבות במס כתנאי להסרת התנגדות המשיבים לביצוע ההסכם עליו חתמו. אלא שגם אם התקיימה פגישה כזו אין הכרח כי זו תוביל למסקנה שגב' כדורי ראתה עצמה מחויבת לתמורה ממנה היא מבקשת להשתחרר. היא העידה שלא אלה היו פני הדברים, ושגם בפגישה זו היא ביקשה לראות מסמכים (עמ' 69-68 לפרוטוקולים) ואני נותן אמון מלא בגרסתה.
- על רקע זה הנסיבות שקדמו לחתימה על ההסדר, ושבוססו בתיק זה מובילות למסקנה שעדיפה הפרשנות של המשיבים על פני זו של המבקשים, ויש לפרש את ההסדר ככזה שהוא בגדר שלב ביניים בדרך להסכמה הסופית, ומשהצדדים לא הסכימו ביניהם על חשיפת מלוא המסמכים, נסתם הגולל על היכולת להגיע להסכמות במסגרת הגישור.
- במאמר מוסגר אציין כי ניתן להגיע לתוצאה אליה הגעתי גם בדרך אחרת, והיא שההסדר שנחתם לא יכול היה להיות סופי שכן הוא לא היה מסוים דיו, ומסוימות, כידוע, היא תנאי יסוד לכינונה של הסכמה חוזית מחייבת. כפי שציין כב' השופט פוגלמן בעניין רוזנברג (בפסקה 14 לפסק דינו):
יסוד המסוימות מתקיים אם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. התשובה לשאלה איזה מתנאי העסקה ייחשב מהותי משתנה בהתאם לאופי העסקה ולנסיבותיה [...]
בנסיבות העניין ההסכמה הכתובה אליה הגיעו הצדדים לא כללה התייחסות לגובה המס בו יחובו. לא היו בפני הצדדים נתונים בעניין זה, והנושא נדחה לבירור עתידי, שיוביל להסכם סופי עתידי, לאחר שייעשה מאמץ להפחית את החבות המס ככל הניתן (סעיף ב להסדר). בנסיבות המקרה שלפני אין להגיע למסקנה כי הצדדים היו מוכנים להגיע להסדר מלא בהיעדר הסכמה על אודות נטל המס הקונקרטי. להפך. ההסכמה בין הצדדים אמורה הייתה לכלול שני נדבכי יסוד: התמורה וסוגית המס. אין כל בסיס למסקנה כי המשיבים היו מוכנים לקבל את התמורה העומדת על הפרק יהיה נטל המס אשר יהיה. ונניח היה מתברר שסכום המס עולה על מחצית מהתמורה, או מעבר לכך? האם יש לומר כי הסכמתם לסכום התמורה היא בלתי הדירה, ללא קשר לגובה המס? בעיני לא ניתן לראות את ההסכם שעל הפרק כמסוים דיו ללא שסוגית המס תוסדר, וזו הסיבה שהצדדים הסכימו כי ההסכם הסופי ייחתם ביניהם בעתיד לבוא. אך כאמור, הגעתי לתוצאה זהה בדרך של פרשנות ההסכמות בין הצדדים, להבדיל מצעידה בנתיב החלופי הנוגע לדיני המסוימות.
מבט כללי על התכלית האובייקטיבית בפירוש חוזים
- בצד התכלית הסובייקטיבית של החוזה, עומדת התכלית האובייקטיבית שלו. לטעמי, התכלית האובייקטיבית של ההסדר שלפני מחזקת את התוצאה הפרשנית אליה הגעתי.
- מהי התכלית האובייקטיבית? "התכלית האובייקטיבית הם האינטרסים, המטרות והערכים אשר חוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (ברק, בעמ' 532-531). לשיטת פרופ' ברק כל מה שלא נופל לגדר התכלית הסובייקטיבית דינו להיכלל במסגרת התכלית האובייקטיבית, ובכלל זה הרצון המשוער (ההיפותטי) של הצדדים, קרי רצונם לוּ היו נותנים דעתם לסוגיה; רצונם של הצדדים כאנשים סבירים; הרצון הטיפוסי של הצדדים בסוג החוזה אותו כרתו; ועקרונות היסוד של השיטה (ברק, בעמ' 539).
ומהו היחס בין התכלית האובייקטיבית לסובייקטיבית? סיכם את ההלכה כב' המשנה לנשיאה ריבלין בעניין המוסד לביטוח לאומי (בפסקה 15 לפסק דינו):
מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה – לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה [ההדגשה הוספה].
זו הייתה, כך הסביר, גישת ההלכה השיפוטית עוד לפני תיקון חוק החוזים, וכאמור נראה כי זו ההלכה גם לאחר התיקון (ראו לעיל בפסקה 12). בעניין המוסד לביטוח לאומי קרא כב' השופט הנדל (בפסקה ט' לפסק דינו) לצמצם עד למאוד את ההיזקקות לתכלית האובייקטיבית, וגם אם נזקקים לה הרי שיש לתת לה מובן מיוחד בפרשנות החוזית. "השאלה אינה מה היה ראוי שתהיה כוונתם המשותפת של הצדדים" (שם; ההדגשה הוספה). בחוזים אנו מתחקים אחר הרצון המשותף שלהם, המיוחד להם. לכן, האדם הסביר החוזי אינו עשוי מקשה אחת. והוסיף כב' השופט הנדל ופסק (שם):
אמת המידה של האדם הסביר במסגרת עוולת הרשלנות היא אחידה. לא כך הם פני הדברים באשר לפרשנות האובייקטיבית בחוזים, אשר צריכה להתייחס לצדדים סבירים ברמת קונקרטיזציה גבוהה בהרבה, ככל שניתן, המקרבת את הפרשן אל סוג האנשים שלפנינו, בנסיבות המדוברות. השוני בהגדרת המונח "סבירות" בין שני התחומים, תוחם את השוני בבחינה הנערכת על ידי בית המשפט בבואו ליישם מונח זה על נסיבות המקרה [...]. בדיני פרשנות חוזים, [...], ייקבע הסטנדרט לאור המציאות המצויה, ולא זו הרצויה. הבדיקה שהוזכרה בדיני חוזים - התכלית האובייקטיבית של אנשים סבירים והוגנים - עלולה להרחיק את ההכרעה מהסוגיה אשר היא-היא העומדת לדיון. לכל היותר, הבדיקה הכללית רלוונטית רק לצורך בחינת אומד דעת הצדדים. בדיקה כזו משולה לבחינת מנהג הסוחרים. מתיחת הבדיקה לממדים לא לה, אין בה לתרום לפתרון הספק העובדתי במידה וקיים, ואף עלולה היא להטעות.
- יחד עם זאת, קשה, בסכסוכים רבים המגיעים אל בית-המשפט, להדיר את התכלית האובייקטיבית משולחן הניתוחים השיפוטי. כפי שציין פרופ' ברק "בדרך כלל יקשה על בית המשפט למצוא כוונה שהיא משותפת לשני הצדדים. אין לשכוח כי בית המשפט ניצב בפני סכסוך בין הצדדים. אין הם מסכימים זה עם זה. כל צד טוען לפירוש הנוח לו. כל צד מבקש להוכיח 'כוונה' התואמת את צרכיו. מכיוון שהצדדים נוגדים זה את זה, כוונה משותפת אין בנמצא. במצב דברים זה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית" (ברק, בעמ' 541). טלו את המקרה הנוכחי. המבקשים סבורים כי סכום ההסדר שגובש ביניהם הוא סופי ולא ניתן עוד לשינוי. המשיבים סבורים אחרת. הלשון אינה חד משמעית, והנסיבות תומכות בגישת המשיבים. האם במקרה זה יש לסגור את הדלת לשיקולים שבתכלית אובייקטיבית, במיוחד כאשר אלה מעצימים עוד יותר את המסקנה כי הדין עם המשיבים? נראה לי כי התשובה השלילית מתבקשת.
זאת ועוד; במיוחד בשיטתנו המשפטית קשה לבצר הבחנה חדה בין כוונת הצדדים הסובייקטיבית לבין התכלית האובייקטיבית. הסיבה לכך היא פשוטה. מקובל אצלנו שאומד דעת הצדדים - ובכלל זה המובן שיש לתת ללשון החוזה - אינו נקבע לפי הכוונה הסובייקטיבית הטהורה שלהם אלא לאור הביטוי החיצוני של כוונותיהם. זוהי הגישה המכונה בספרות האקדמית כ"גישה האובייקטיבית" לדיני החוזים. מטרתה לעודד ודאות ויציבות חוזית, ולהגן על הסתמכותם של אלה ששינו מצבם לרעה לאור הבעות הרצון החיצוניות של הצדדים (לניתוח שלה ראו גונטובניק, בעמ' 118). כך, עוד לפני למעלה ממאה שנה כתב השופט הולמס בארצות הברית כי בדיני החוזים אין אנו שואלים למה יוצרי החוזה התכוונו במחשבתם אלא מה יבין דובר אנגלית מן המניין מהמילים שבהן בחרו להשתמש, בהינתן נסיבות כריתת החוזה (Oliver Wendell Holmes, The Theory of Legal Interpretation, 12 HARV. L. REV. 417, 417-418 (1899)). והשופט לרנד האנד (Learned Hand) ציין כי גם אם יצעדו לבית המשפט שלו עשרים בישופים (אנשי כמורה מכובדים), שישמשו כעדים, וישבעו בהן צדק כי התכוון צד לחוזה למובן זה ולא לאחר, לא יהיה בכך כדי להועיל. הבעת הרצון החיצונית היא הקובעת ולא הרצון הפנימי (האמירה מובאת אצל KENT GREENAWALT, LEGAL INTERPRETATION 262 (2010)). גישה אובייקטיבית זו אינה זרה לישראל. היא זו הנוהגת בשיטתנו המשפטית (גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 135 (2005)(להלן: שלו))ׂׂ. בכך אימצנו גישה השונה מזו הנוהגת בקונטיננט, שם מיוחסת חשיבות רבה הרבה יותר לכוונות הסובייקטיביות הטהורות של הצדדים (ראו הניתוח אצל MCMEEL, at pp. 97-104).
- ואם אלה הם פני הדברים, ושיטת החוזים הכללית שלנו היא אובייקטיבית, הרי שממילא קשה יהיה לנתק את השיקולים האובייקטיביים מעולם הפרשנות החוזית, אפילו כשאנו בוחנים את כוונת הצדדים. בחינת ביטויי הרצון החיצוניים ממילא מכניסה לתמונה, ובאופן מידי, שיקולים של הבנה סבירה, בהינתן הצדדים הספציפיים העומדים על הפרק, וגם באופן כללי. שעה שמדובר, למשל, בחוזים כלכליים תיכנס לתמונה גם סבירות כלכלית. טלו למשל את דבריה של פרופ' שלו, מהבולטות במתנגדים לגישתו הפרשנית של פרופ' ברק. גם היא כתבה כי "חוזה מסחרי נועד, מעצם טיבו, להגשים מטרה מסחרית-כלכלית. לפיכך יש לפרש חוזה כזה בדרך שתגשים את תכליתו האובייקטיבית, הלוא היא התכלית הנותנת ביטוי ל'קומון סמס' העסקי. 'קומון סנס' עסקי משמעו היגיון, סבירות ויעילות כלכלית-מסחרית" (שלו, בעמ' 427-426). זוהי, כמובן, תכלית אובייקטיבית במלוא מובן המילה, והיא צריכה להיות חלק חשוב מההבנה של ביטויי הרצון החיצוניים של הצדדים.
- על רקע זה, ובמקרים רבים, גם לאחר חקיקת התיקון של חוק החוזים יהיה עלינו להיזקק לתכליות האובייקטיביות במהלך פירוש החוזה. אלא שלטעמי, התיקון לחוק החוזים צריך להשליך גם על האופן בו אנו בוחנים את אותן תכליות אובייקטיביות, ומיישמים אותן בהליך הפרשני. מטרתו של התיקון הייתה לחזק את מרכיב התכלית הסובייקטיבית בהליך הפרשני. מטרתה זו צריכה להקרין גם על מערך השיקולים הנופלים לגדר התכליות האובייקטיביות. היא צריכה ליצור מדרג ביניהן. ככל שהתכלית האובייקטיבית קרובה יותר לכוונת הצדדים ממש, כך היא צריכה לקבל משקל גבוה יותר בהליך הפרשני. ואלה הן התכליות האובייקטיביות הנעות מהעוצמה הגבוהה אל הנמוכה יותר:
א) הרצון ההיפותטי של הצדדים, שיש לשער שהיה להם אילו נתנו דעתם לבעיה, הוא בעל משקל גבוה במיוחד. כאן יכול לבוא לידי ביטוי הרקע שלהם בהתקשרויות קודמות או עובר להתקשרות הנוכחית, ומאפיינים נוספים המיוחדים להם והמקרינים על השאלה הפרשנית. זוהי הסבירות האישית להבדיל מהכללית, עליה עמד כב' השופט הנדל בעניין המוסד לביטוח לאומי (ראו לעיל בפסקה 27).