בית המשפט העליון פסק, נוכח התיקון, ש"ברור כי כוונת המחוקק בתקנו את החוק, הייתה להבהיר כי יש לתת ללשון משקל משמעותי בפרשנות חוזים. כוונה זו אף נלמדת מלשונו של הסעיף וממבנהו" [ההדגשה במקור] (דברי כב' המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (פורסם במאגרים; 2012) בפסקה 24 לפסק הדין (להלן: עניין המוסד לביטוח לאומי)). ומסכם כב' המשנה לנשיאה ריבלין את התכלית הסובייקטיבית של המחוקק כך (שם, בפסקה 26):
חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי [הדגשה במקור].
ועוד נפסק כי פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם התכלית האובייקטיבית של דבר החקיקה (שם, בפסקה 28).
באותה הפרשה הציג כב' השופט הנדל את פרשנותו שלו לסעיף 25 לחוק החוזים (שם, בפסקה 8 לפסק דינו):
קיימים שני סוגי חוזים. היה ויתברר שמדובר בחוזה בו אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשונו – יהא הפירוש על פי הלשון. היה ולא – ייקבע הפירוש לפי הלשון והנסיבות. משקלה של כל אפשרות במצב האמור תלוי מקרה קונקרטי, תוך שיש לשמור על חשיבותה ומעמדה של הלשון.
ועדיין, בשני סוגי החוזים, יש מקום לאפשר קבלת ראיות חיצוניות. אמנם זוהי בדיקה מורכבת הנובעת גם משיקולים מעשיים, היא אף חיונית כדי למלא אחר מצוות המחוקק בתיקון. ברם, יש להדגיש כי הראיות החיצוניות תמלאנה תפקיד שונה, בהתאם למסקנת בית המשפט אם מדובר בסוג החוזה שברישא או שבסיפא. לאמור, ייתכן מצב בו הצדדים חלוקים אם אומד דעתם משתמע במפורש מלשון החוזה. על בית המשפט להכריע במחלוקת זו. קיימות שתי אפשרויות. האחת, לפיה עשויות הראיות לתמוך, לחזק ואף לגלות שאומד הדעת משתמע במפורש מלשון החוזה. או אז מילאו הנסיבות החיצוניות את תפקידן, והחוזה יוכרע על פי לשונו. הראיות החיצוניות בדמות הנסיבות העידו לטובת תחולתה של הסיפא, אך אינן בעלות מעמד עצמאי המשפיע על מלאכת הפרשנות. במובן זה, הן יצאו מתמונת ההכרעה. לפי האפשרות השניה, הראיות החיצוניות מובילות למסקנה שהסיפא אינה חלה ואומד הדעת אינו משתמע במפורש מלשון החוזה. קרי – תחול הרישא. לא ניתן במצב זה, ובניגוד לסיפא, הנסיבות מקבלות תפקיד חדש – כלי עזר לאיתור אומד דעתם של הצדדים, לצד החוזה עצמו [ההדגשות במקור].
המשנה לנשיאה ריבלין ציין כי המרחק בין גישתו שלו לזו של כב' השופט הנדל אינו רב (שם, בפסקה 40) ולכך הסכים גם כב' השופט (כתוארו אז) ג'ובראן.
- מכל מקום, וכפי שניתן להתרשם, למרות העלייה במשקלה של הלשון בהליך הפרשני, עדיין, ובהתאם לכל הגישות בעניין המוסד לביטוח לאומי, לא על הלשון לבדה תשכון הפרשנות החוזית. לעולם אין לשלול קבלת ראיות חיצוניות במסגרת ההליך המשפטי גם אם הלשון נחזית להיות ברורה. כלומר, גם אחרי תיקון החוק, לא קמה מהריסותיה "תורת שני השלבים" של הפרשנות החוזית, שנהגה עובר לעניין אפרופים. תורה זו, כידוע, אפשרה קבלת ראיות חיצוניות רק נוכח לשון לא ברורה של החוזה. והנה, הן כב' המשנה לנשיאה ריבלין הן כב' השופט הנדל הסכימו כי ראיות חיצוניות הן קבילות תמיד, ויוכלו לסתור - במקרים המתאימים - את פשט הלשון (כשיטת כב' המשנה לנשיאה), ולהכריע בשאלה האם אומד דעת הצדדים אינו משתמע במפורש בלשון (כשיטת כב' השופט הנדל).
- עוד יש למקם את הלשון במערך התכליות שבאה פרשנות החוזה לקדם. סיכמה את הדין כב' השופטת חיות ברע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (פורסם במאגרים; 2014 בפסקה 12 לפסק דינה):
בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר "המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" [...] לצורך כך על הפרשן להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה, המהווה נקודת מוצא לכל פרשנות וכן עליו להידרש לנסיבות החיצוניות האופפות את החוזה [...] על המקום המרכזי השמור ללשון החוזה בתהליך הפרשני עמד בית משפט זה לא אחת [...].
עוד נקבע זה מכבר כי רק במקרה שאין כל אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" [...] גישה פרשנית זו נותרה על עומדה, כך נראה, גם לאחר שביום 26.1.2011 נכנס לתוקפו תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202) [...].
עמדה זו אינה משקפת את דעת כל שופטי בית המשפט העליון (ראו את פסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (פורסם במאגרים; 2014)) אך נראה שזוהי הגישה הדומיננטית; מכל מקום לאחרונה זיכה אותנו כב' המשנה לנשיאה רובינשטיין במסר ולפיו "ההבדלים בין בעלי הדעות השונות אינם דרמטיים" (רעא 5487/16 עיריית קרית אתא נ' תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש הרב יהודה גפן ז"ל (פורסם במאגרים, 2016) בפסקה ט"ו להחלטה; וכן ראו את פסק דינו בע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל (פורסם במאגרים; 2014; בפסקה כ"ט לפסק דינו)).
- מצוידים בכל אלה, נשוב לבחון את המסמך עליו חתמו הצדדים, ולהכריע במחלוקת הפרשנית על אודות מובנו הראוי.
בחינת אומד דעתם של הצדדים – התכלית הסובייקטיבית
- נקודת המוצא, כאמור, היא באומד דעת הצדדים, בתכלית הסובייקטיבית. "התכלית הסובייקטיבית היא 'אומד דעתם של הצדדים'. זוהי הכוונה המשותפת של הצדדים לחוזה" (ברק, בעמ' 441). המקורות האפשריים מהם ניתן ללמוד עליה הם לשון החוזה עצמו, ונסיבות כריתתו. מוסכם על הכול שלשון החוזה היא שצריכה לקבל משקל ניכר בהליך פרשנותו, במיוחד לאחר תיקון החקיקה. אפנה אפוא לבחון אותה תחילה.
לשון ההסדר והמחלוקת הפרשנית
- על הבכורה מתחרות שתי טענות פרשניות. האחת, כי ההסדר סיכם באופן סופי ומוחלט את סכום התמורה שיקבלו המשיבים בעבור חלקם בנכס (כשיטת המבקשים). השנייה, כי מדובר בהסדר המתווה שלבי ביניים בדרך להסדר הסופי. כלומר, לא סיכום מלא ומוחלט לפנינו, כי אם הסדר ביניים, שכל עוד שלא נחתם הסכם סופי ניתן לסגת ממנו.
באיזה מובן תומכת לשון ההסדר?
כבר כאן חשוב להקדים ולהדגיש שכדי לתת מענה ראוי לשאלה שבמחלוקת יש לבצע פרשנות של המסמך כמכלול, ותהיה זו טעות להתמקד בסעיף זה או אחר. "it is important not to fixate on one particular word or phrase and thereby neglect the overall purpose of the document" (GERARD MCMEEL, THE CONSTRUCTION OF CONTRACTS: INTERPRETATION, IMPLICATION, AND RECTIFICATION 40 (2011)) (להלן: MCMEEL)). שורשיו של כלל יסוד זה מגיעים עוד לימיו של הלורד Mansfield, והיפה לזמן ההוא יפה לזמן הזה, והיפה במדינות המשפט המקובל יפה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון (ראו למשל את דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פ"ד מד(1) 289, 295 (1990) לפיהם "בבוא בית המשפט להעניק תוכן לנאמר בחוזה, עליו ליתן את הדעת לחוזה בכללותו, על ההקשרים שבין הוראותיו השונות, שכן רק החוזה כולו, כיחידה שלמה, מבטא את התכלית החוזית של הצדדים"). היצמדות לכלל פרשני זה חשובה במיוחד בפרשנות המסמך שלפנינו הכולל כמה וכמה סעיפים המקרינים על הסוגיה שבמחלוקת.
- למקרא הסדר הגישור כמכלול, נוצר הרושם כי לשתי הגישות שהעלו הצדדים יש אחיזה לשונית במסמך:
א) הפרוטוקול נפתח במילים "הצדדים הגיעו להסדר המסלק ומסיים את כלל המחלוקות ביניהם". ו"מסלק" ו"מסיים" בלשון הווה ולא בלשון עתיד. והוא הדין בסעיף 1 להסדר שעניינו "סילוק מלא, סופי ומוחלט" של כל התביעות, הדרישות והטענות של מי מהצדדים. זהו נוסח החלטי, שאינו מסויג באופן כלשהו, ותומך בעמדתם המבקשים.
ב) סעיף 1(א) להסדר מציין כי המשיבים יעבירו את מלוא זכויותיהם בהתאם לקבלת סכום ההסדר שמצוין בו במפורש. גם העברה זו אינה מסויגת באופן כלשהו. לא כתוב שם כי היא כפופה לבדיקות או לתנאים כאלה או אחרים. נוסח זה תומך אף הוא בעמדת המבקשים.
ג) סעיף ב להסדר מציין כי על רואה החשבון להכין הצעה ונוסח הסכם להעברת הזכויות כדי למזער את עלויות המס; וסעיף ג' להסדר מציין כי הצעת רואה החשבון תועבר לעיון הצדדים, שיעבירו התייחסותם בכתב אליה. נוסח זה תומך, לכאורה, בעמדת המשיבים. מרכיב המס הוא מרכיב חיוני בעסקה, והוא תלוי בבחינה ובסיכום עתידיים. אין זה הגיוני, לכאורה, כי המשיבים יסכימו להסדר סופי לפני שיבחנו את שאלת עלויות המס, שהרי אלה יכולות להיות גבוהות. מנגד, מטרת עבודת רואה החשבון היא לצמצם את עלויות המס. אפשר לטעון, וזוהי עמדת המבקשים, כי ההתחייבות לשלם את סכום ההסדר אינה תלויה בעבודת רואה החשבון. אם יצליח להפחית מעלויות המס מה טוב, וגם אם לא עדיין יהיה על המשיבים לשלם את תמורת ההסדר.
ד) סעיף ד להסדר קובע כי הצדדים "יתכנסו במשרדו של המגשר במועד הקבוע לכך לשם חתימה על הסכם המעגן ונותן ביטוי לכלל ההסכמות הנ"ל." נוסח זה תומך, על-פניו, בעמדת המשיבים. יש בו כדי לבסס את טענתם שההסדר שלפנינו אינו אלא הפרוזדור לטרקלין; האמצעי שבסופו ייחתם ההסכם הסופי; שאין הוא אלא תחנת ביניים. הבנה זו מתחזקת למקרא סעיף ו' להסדר לפיו "עם חתימת הצדדים על הסכם סופי, יעביר המגשר הודעה לבית המשפט למתן תוקף של פסק דין להסדר". מכאן, שעדיין לא הגיעה העת שהמגשר יעביר ההסכמות לבית המשפט, שכן אלה אינן סופיות. הן תהפוכנה סופיות שעה שייחתם, בעתיד, ההסכם הסופי. וככל שאין הסכם סופי, הרי שניתן לסגת מהסכמות הביניים שבדרך אליו.
ה) סעיף ז' להסדר מטיל על הצדדים חובה לשתף פעולה האחד מול השני, ומול רואה החשבון והמגשר לשם עריכת ההסכם הסופי, ולהתנהל מתוך "שקיפות מלאה". מכאן, אפשר לטעון, שנדרשת עוד מלאכה בדרך לאותו הסכם סופי מיוחל, ומלאכה זו טעונה שיתוף פעולה בין הצדדים ושקיפות מצידם. שיתוף פעולה זה מחזק את שיטת המשיבים לפיה עד להסדר הסופי עוד נדרשת עבודה מהותית ומשמעותית.
מנגד, המבקשים טוענים כי ההסכם הסופי נועד לשלב בין ההסכמה - המחייבת כבר כעת – ביחס לסכום ההסדר שיקבלו המשיבים בגין מכירת זכויותיהם, לבין ההסכמות העתידיות בנוגע להפחתת נטל המס. עם סיומה של עבודת רואה החשבון ניתן היה להגיע להסדר סופי, וניתן יהיה לפנות בהודעה מתאימה לבית המשפט, אך, כאמור, עבודת רואה החשבון אינה גורעת מההסכמה התקפה של הצדדים ביחס לתמורה שיקבלו המשיבים בגין המכירה.
"מסמך שנחתם בין צדדים למשא ומתן – המבטא הסכמה בדבר תנאים מסוימים של עסקה אך מוסיף וקובע כי ייחתם הסכם סופי בעתיד – עשוי בנסיבות מסוימות להוות חוזה מחייב, ובנסיבות אחרות ללמד כי מדובר אך בשלב ביניים במשא ומתן שאינו כובל את הצדדים בהסכמות שנכללו בו" (ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן (פורסם במאגרים; 2013 בפסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן)(להלן: עניין רוזנברג)). לאחר בחינה של לשון המסמך אינני חושב כי הכף נוטה באופן מכריע לטובת עמדתם הפרשנית של המבקשים או של המשיבים. לשתי התזות הפרשניות יש מקום, ושתיהן יכולות לשאוב חיזוק מסעיפים שונים של ההסדר. קריאתו כמכלול אינה מובילה אותנו אל עבר הכרעה חדה וברורה.
- העובדה כי המגשר, עו"ד גבריאלי, אישר את הסדר בהתאם להוראת תקנה 9(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות הגישור), ואישור זה מופיע בסופו של המסמך, אינה חורצת אף היא את גורלה של הדילמה הפרשנית.
תקנה 9(א) לתקנות הגישור קובעת כי במידה ו"הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יערכו אותו בעלי הדין או המגשר בכתב, ויפרטו בו את כל התנאים לפיהם ייושב הסכסוך; בעלי הדין יחתמו על הסדר הגישור והמגשר יקיימו בחתימתו." אכן, "מעמדו של ההסדר הוא של חוזה בין צדדים. צד החוזר בו מהסכמתו לתנאי החוזה יכול לעשות כן רק על פי העילות החוזיות הקבועות בפרק ב' לחוק החוזים" (קרני פרלמן יישוב סכסוכים: משפט שיתופי וטיפולי 153 (2015)). אולם שבית המשפט העליון הכיר באפשרות קיומו של הסדר גישור שאינו מסיים את המחלוקת, אלא שהוא מהווה הסדר ביניים - שלב בדרך לסיומה. כך, למשל, פסק כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין (בבע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים; 2008; בפסקה כ"א להחלטה)):
יתכנו מקרים - וכך קבע בית המשפט המחוזי בהליך שלפנינו - בהם מסמך יכול למלא חלק מהתנאים הצורניים (אולי אפילו כולם), ואף על פי כן בנסיבות המקרה לא יהיה מדובר במסמך המסיים את הליך הגישור. במקרה שלנו קבע בית המשפט - כממצא עובדתי - שההסכמות ניתנו במסגרת הליך הגישור ולא כהסדר גישור המסיים את ההליך [ההדגשות במקור].
בנסיבות המקרה באותה הפרשה לא נחתם הסדר גישור, אך כן הושגו הסכמות שנרשמו בכתב יד ונחתמו על ידי הצדדים, באי כוחם והמגשר (שם, בפסקה ב').
על רקע זה, עצם העובדה שנחתם הסדר גישור אינה אומרת בהכרח שכל המחלוקות שבין הצדדים הגיעו לכלל סיום, או שחלק מהם הגיעו לכלל סיכום סופי ומחייב. גם הסדר גישור חתום יכול להיות הסדר ביניים ויכול להיות הסדר סופי. העובדה כי נחתם אינה מכריעה בשאלה איזה סוג הסדר גובש במקרה הנוכחי.
- לסיומו של חלק זה לא אוכל לקבל את טענתם של המבקשים לפיה המשיבים טוענים טענות על-פה נגד מסמך בכתב (בניגוד לסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני), ויש להשתיקם מלטעון באופן זה. כאמור, לשתי התזות הפרשניות של שני הצדדים קיים עיגון בלשון החוזה. השאלה היא מהי המשמעות הנאותה שיש לתת ללשון זו. טענות המשיבים אינן עומדות אפוא בניגוד לכתב, אלא באות לתת לו את מובנו הראוי, לשיטתם. אין להשתיקם באותה מידה שאין להשתיק את המבקשים עצמם מלהעלות את טענותיהן הפרשניות.
מבט על הנסיבות כמשליכות על אומד דעת הצדדים
- התכלית הסובייקטיבית ניתנת ללמידה לא רק מלשון החוזה אלא גם מנסיבות כריתתו, שהן "כל הנתונים המצויים מחוץ לדלת אמות החוזה, שמהם ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים" (ברק, בעמ' 461). "המעגל הקרוב ביותר לחוזה עצמו הן הנסיבות אשר התקיימו עובר לכריתת החוזה" (שם, בעמ' 463), ובנוסף, ובין השאר, ניתן לכלול בנסיבות "גם קשרים נמשכים קודמים בין הצדדים בעניינים אחרים, אשר מהווים רקע להתקשרות מושא הפרשנות" (שם, בעמ' 465).
- לטעמי, בחינת הנסיבות, העומדות ברקע גיבוש ההסדר, מטה את הכף אל עבר פרשנותם של המשיבים.
מסתבר כי בין הצדדים, וליתר דיוק בין חלק מהם, שוררת, למרבה הצער, היסטוריה משמעותית של סכסוכים משפטיים, הנוגעים לפירוק מערכת היחסים העסקית ביניהם. סכסוכים אלה כללו – ובאופן בולט - מחלוקות על אודות אי-מסירת מסמכים הנוגעים לפעילות העסקית בנכס. כך, ביום 11.1.12 החליט בית המשפט למשפחה (ת"ב 5215-09-11) כי על המבקש מס' 3 והמשיב מס' 5 לדאוג למסירת מידע הנוגע לשותפות למשיבה מס' 2, ובקשת רשות ערעור שהגישה השותפות נדחתה על ידי בית משפט זה (רמ"ש 32837-02-12 שותפות ברייט הול אולמות לשמחות ואירועים נ' כדורי (15.1.13)(החלטת חברי, כב' השופט (כתוארו אז) שנלר)). עיון בהחלטה ממחיש היטב את החשיבות שייחסו הצדדים למסמכים, ואת הקשיים הרבים שסבבו את העברתם מצד לצד.
- על רקע זה הדגישה גב' סיגלית ישראל-כדורי (משיבה מס' 2) במהלך עדותה בפניי – שוב ושוב (ושוב) - את החשיבות שייחסה, היא והמשיבים האחרים, לנגישות למסמכים הרלוונטיים עובר להסדר הסופי של הסכסוך. היא העידה כי "המסמך הזה שנחתם [פרוטוקול הסדר הגישור] הוא [...] מתווה, ועד שאנחנו לא היינו רואים את המסמכים, לא הייתה מבחינתנו הסכמה מלאה לכל מה שכתוב פה" (עמ' 39 לפרוטוקול ש.4); לשיטתה גם סכום ההסדר מותנה היה בקבלת מסמכים (עמ' 44 לפרוטוקול ש.22). תובנה זו שלה אינה תלושה מלשון ההסדר. נהפוך הוא. היא באה לידי ביטוי בסעיף ז' שלו. כזכור סעיף זה דרש מהצדדים שיתוף פעולה ו"הכל בתום לב, בדרך מקובלת ובשקיפות מלאה" [ההדגשה הוספה]. ואכן, גב' כדורי העידה כי מבחינתה סעיף ז' להסדר צריך היה לאפשר העברה מלאה של המסמכים העסקיים הנוגעים לנכס (עמ' 38 לפרוטוקול ש.4).
בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, מצאתי את עדותה של הגב' כדורי כמהימנה לחלוטין, ודבריה אלה נושאים גם היגיון רב, בהינתן הרקע של המחלוקות שבין הצדדים. בהחלט הגיוני שצד שנכווה בעבר בהתנהלות סביב גילוי מסמכים, יצפה להמצאת מסמכים רלבנטיים במסגרת הסדר, האמור לפתור את מלוא המחלקות שעל הפרק.