יתכנו מקרים - וכך קבע בית המשפט המחוזי בהליך שלפנינו - בהם מסמך יכול למלא חלק מהתנאים הצורניים (אולי אפילו כולם), ואף על פי כן בנסיבות המקרה לא יהיה מדובר במסמך המסיים את הליך הגישור. במקרה שלנו קבע בית המשפט - כממצא עובדתי - שההסכמות ניתנו במסגרת הליך הגישור ולא כהסדר גישור המסיים את ההליך [ההדגשות במקור].
בנסיבות המקרה באותה הפרשה לא נחתם הסדר גישור, אך כן הושגו הסכמות שנרשמו בכתב יד ונחתמו על ידי הצדדים, באי כוחם והמגשר (שם, בפסקה ב').
על רקע זה, עצם העובדה שנחתם הסדר גישור אינה אומרת בהכרח שכל המחלוקות שבין הצדדים הגיעו לכלל סיום, או שחלק מהם הגיעו לכלל סיכום סופי ומחייב. גם הסדר גישור חתום יכול להיות הסדר ביניים ויכול להיות הסדר סופי. העובדה כי נחתם אינה מכריעה בשאלה איזה סוג הסדר גובש במקרה הנוכחי.
- לסיומו של חלק זה לא אוכל לקבל את טענתם של המבקשים לפיה המשיבים טוענים טענות על-פה נגד מסמך בכתב (בניגוד לסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני), ויש להשתיקם מלטעון באופן זה. כאמור, לשתי התזות הפרשניות של שני הצדדים קיים עיגון בלשון החוזה. השאלה היא מהי המשמעות הנאותה שיש לתת ללשון זו. טענות המשיבים אינן עומדות אפוא בניגוד לכתב, אלא באות לתת לו את מובנו הראוי, לשיטתם. אין להשתיקם באותה מידה שאין להשתיק את המבקשים עצמם מלהעלות את טענותיהן הפרשניות.
מבט על הנסיבות כמשליכות על אומד דעת הצדדים
- התכלית הסובייקטיבית ניתנת ללמידה לא רק מלשון החוזה אלא גם מנסיבות כריתתו, שהן "כל הנתונים המצויים מחוץ לדלת אמות החוזה, שמהם ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים" (ברק, בעמ' 461). "המעגל הקרוב ביותר לחוזה עצמו הן הנסיבות אשר התקיימו עובר לכריתת החוזה" (שם, בעמ' 463), ובנוסף, ובין השאר, ניתן לכלול בנסיבות "גם קשרים נמשכים קודמים בין הצדדים בעניינים אחרים, אשר מהווים רקע להתקשרות מושא הפרשנות" (שם, בעמ' 465).
- לטעמי, בחינת הנסיבות, העומדות ברקע גיבוש ההסדר, מטה את הכף אל עבר פרשנותם של המשיבים.
מסתבר כי בין הצדדים, וליתר דיוק בין חלק מהם, שוררת, למרבה הצער, היסטוריה משמעותית של סכסוכים משפטיים, הנוגעים לפירוק מערכת היחסים העסקית ביניהם. סכסוכים אלה כללו – ובאופן בולט - מחלוקות על אודות אי-מסירת מסמכים הנוגעים לפעילות העסקית בנכס. כך, ביום 11.1.12 החליט בית המשפט למשפחה (ת"ב 5215-09-11) כי על המבקש מס' 3 והמשיב מס' 5 לדאוג למסירת מידע הנוגע לשותפות למשיבה מס' 2, ובקשת רשות ערעור שהגישה השותפות נדחתה על ידי בית משפט זה (רמ"ש 32837-02-12 שותפות ברייט הול אולמות לשמחות ואירועים נ' כדורי (15.1.13)(החלטת חברי, כב' השופט (כתוארו אז) שנלר)). עיון בהחלטה ממחיש היטב את החשיבות שייחסו הצדדים למסמכים, ואת הקשיים הרבים שסבבו את העברתם מצד לצד.
- על רקע זה הדגישה גב' סיגלית ישראל-כדורי (משיבה מס' 2) במהלך עדותה בפניי – שוב ושוב (ושוב) - את החשיבות שייחסה, היא והמשיבים האחרים, לנגישות למסמכים הרלוונטיים עובר להסדר הסופי של הסכסוך. היא העידה כי "המסמך הזה שנחתם [פרוטוקול הסדר הגישור] הוא [...] מתווה, ועד שאנחנו לא היינו רואים את המסמכים, לא הייתה מבחינתנו הסכמה מלאה לכל מה שכתוב פה" (עמ' 39 לפרוטוקול ש.4); לשיטתה גם סכום ההסדר מותנה היה בקבלת מסמכים (עמ' 44 לפרוטוקול ש.22). תובנה זו שלה אינה תלושה מלשון ההסדר. נהפוך הוא. היא באה לידי ביטוי בסעיף ז' שלו. כזכור סעיף זה דרש מהצדדים שיתוף פעולה ו"הכל בתום לב, בדרך מקובלת ובשקיפות מלאה" [ההדגשה הוספה]. ואכן, גב' כדורי העידה כי מבחינתה סעיף ז' להסדר צריך היה לאפשר העברה מלאה של המסמכים העסקיים הנוגעים לנכס (עמ' 38 לפרוטוקול ש.4).
בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, מצאתי את עדותה של הגב' כדורי כמהימנה לחלוטין, ודבריה אלה נושאים גם היגיון רב, בהינתן הרקע של המחלוקות שבין הצדדים. בהחלט הגיוני שצד שנכווה בעבר בהתנהלות סביב גילוי מסמכים, יצפה להמצאת מסמכים רלבנטיים במסגרת הסדר, האמור לפתור את מלוא המחלקות שעל הפרק.