כך גם הגיש הבנק למסחר תביעה במסגרת ת"א (ת"א) 1601/08 על סך 6,567,357 ₪ בתאריך 1.6.08. התביעה הופנתה כנגד יורו-מאני נכסים; רמי אביבי; יורו-מאני בע"מ; יורו-מאני עגיב בע"מ ויפית וולף. לא יכול להיות חולק, כי עסקינן בפרק זמן של כשנה וחצי מאז מועד חתימת הסכם העקרונות ב- 28.12.06 וכ- 4 חודשים לאחר חתימת הנספח להסכם העקרונות ב- 4.2.08. תובענה זו באה לכלל סיום על דרך סעיף 79א לחוק בתי המשפט לאחר שקודם לכן הופקדו לידי הבנק למסחר 2.2 מיליון ₪. בפסה"ד שניתן על ידי בתיק זה בתאריך 21.3.13 הוריתי ליורו-מאני נכסים, יורו-מאני בע"מ, יורו-מאני עגיב בע"מ ויורו-מאני וייס בע"מ לשלם לבנק למסחר סכום נוסף בסך 1,299,500 ₪ כולל הוצאות.
במילים אחרות, הוגשו שתי תביעות ענק כנגד המוכרים ויורו-מאני בתקופה שלאחר חתימת הסכם העקרונות. האם לא ניתן היה למנוע הגשת תביעות אלה ולכל הפחות להקטין שיעור החובות בהן לו שולמו לאותם נושים סכומי כסף לתקופה קודמת?
- נדמה, כי בכל הקשור עם הבנק למסחר, הרצון לסיים המחלוקות עם הבנק למסחר מוקדם ככל שניתן לא הסתייע. שיחות על תשלומי יתרת חוב לבנק למסחר בסכום של 1.5 מיליון ₪, היו נכונות לשנת 2002 (ר' תצהירו של עוה"ד ברוטפלד, נ/10, לעניין התקופות ביחס אליהן היה הסכום נכון). אין חולק, כי סכומי הכסף עליהם שוחחו עוה"ד ברוטפלד ונציגי הבנק למסחר לא שולמו לבנק למסחר כפי רצונו עד למועד חתימת הסכם העקרונות, מה שגרם להגדלת שיעור החוב בסכומים ניכרים עד כדי כ-6.5 מיליון ₪, סכום התביעה שהוגש בפועל. פרק זמן של כ- 4 שנים בין 2002-2006 הינו בוודאי פרק זמן ארוך בו יורו-מאני אינה עומדת בהתחייבותה לביצוע התשלום וכפועל יוצא גדל גם שיעור החוב מ- 1.5 מיליון ₪ כנטען בהסכם העקרונות כחוב לבנק, לעומת שיעור החוב האמתי. לפיכך, קשה לבוא טרוניה עם לוי כי הוא זה שגרם להגדלת שיעור החוב כלפי הבנק למסחר, כאשר בפועל שיעור החוב הגבוה מונח לפתחם של הנתבעים בתיק דנא, ובמיוחד לפתחה של יורו-מאני.
- בכל הקשור עם החוב לדויטש, למרות שיורו-מאני, מפעילת את התחנה, גובה דמי השכירות משוכריה לאורך שנים רבות, היא לא טרחה לשלם לדויטש את המחויב בהסכם הפשרה משנת 1996 (נספח 10 לתצהיר רמי אביבי וכן סעיף 3 להסכם העקרונות המציין תשלומים חודשיים בני 2,000 דולר לדויטש). חובות העבר לדויטש היו אמורים להשתלם מהחלק השני של התמורה (1.1 מיליון דולר – ר' סעיף 7.5.1 להסכם העקרונות). במילים אחרות, מחלקו השני של התשלום אמור היה להשתלם החוב לדויטש עד למועד חתימת ההסכם. הסכומים לא הועברו. במקום זאת בחר לוי לשלם את החובות לדויטש מיום חתימת ההסכם ואילך. אין ספק בעיני, כי אי תשלום חובות העבר, היא שהניעה את הגשה תביעת דויטש לביהמ"ש והגדלת סכום החוב כפועל יוצא, לאחר שזכה כאמור בהליך.
המסקנה המתבקשת הינה, כי אי ביצוע התשלום השני הגדיל את שיעור החוב לדויטש כאשר ללוי ברור עפ"י הסכם העקרונות, כי התשלום השני מיועד גם לתשלום חובות דויטש ובכך נגרם נזק ליורו-מאני ולמוכרים. כפועל יוצא, אין לומר כי התמורה שולמה בתוך זמן סביר, עת זו נועדה כאמור בחלקה לתשלום חובות אלה. גם מטעם זה ניתן לקבוע, כי לוי הפרה את ההסכם עם המוכרים. גם בהפרה זו יש לראות הפרה יסודית באשר כזכור מטרת ההסכם הינה לפרוע חובות המוכרים והתחנה משהתשלום אינו משולם במועד, או בתוך זמן סביר, יש בכך כדי להגדיל את חובות התחנה. משלא יכול להיות ספק שהמוכרים לא היו מתקשרים עם הקונה למכירת זכויותיהם בתחנה, לו ידעו כי התשלום לא יבוצע במועד לתשלום חובותיהם כאמור, כי אז עסקינן בהפרה היסודית של הסכם העקרונות.