- יורו-מאני טענה מצידה, כי פסקי הדין בעניין אטיה וחצרוני אינם תומכים בטענת לוי, שכן דובר בהם בצדדים שהשתמשו בזכות הביטול בנסיבות שונות לחלוטין בהם החוזים התקיימו. הצד המבטל קיבל את התמורה החוזית ועדיין עמד על זכות הביטול. מעבר לכך, לאחר הודעת הביטול הראשונה הגישה יורו-מאני תביעת ביטול בחודש אפריל 2009 (נספח 28 לתצהיר אביבי) ולכן לא ניתן להשליך מפסיקה זו לעניין דנא כאשר תלויה ועומדת תביעה משנת 2009, במיוחד כאשר ירו-מאני אינה מסכימה להסכם החד צדדי שנערך עם הבנק למסחר ומתנגדת לו ובמיוחד שעל פי סעיף 2 לנספח להסכם העקרונות היה על לוי לסלק את החוב לבנק למסחר לצורך מחיקת המשכנתא וביטול המשכון הרשום.
דיון
- בנסיבות המקרה דנא, נוצר מצב לא טבעי. מחד, המוכרים בפועל – עגיב ווייס – מוכנים לוותר על זכויותיהם במקרקעין ובתנאי שחובותיהם יסולקו כאמור. הם המוכרים בפועל לאחר שזכויותיהם במקרקעין הושבו להם בעקבות הסכם הפשרה משנת 2005, המבטל את ההסכם עם יורו-מאני, ולפיכך לכאורה די במשיכת ידם של אלה על מנת להעמיד את זכותה של לוי לאכיפת ההסכם. מאידך, זכויות המוכרים בקרקע מותלות ומותנות גם בזכויותיה של יורו-מאני, היינו בזכותה לסילוק החובות הרשומים על שמה לרבות זכותה לקבל את יתרת התמורה לאחר תשלום החובות.
הנחת היסוד הינה, כי עם תשלום החובות, תיוותר יתרה שתעבור ליורו-מאני, אלא שבסיכומו של יום החובות לא שולמו במועדם באופן שהגדיל את שיעורי החוב, לוי לא עמדה בחובותיה לשלם את הסכומים שהתחייבה לשלם ובמועדים שאמורה היתה לשלם אותם, כמו גם לא עמדה בחובתה להסדיר את החוב כלפי סונול, ומכאן שהינה מפרה את ההסכם-מחד. מאידך, אין בצד המוכרים מי שיעמוד על זכויותיו כבעל הזכויות במקרקעין, ורק יורו-מאני עומדת על קבלת חלקה ומשאינה מקבלת את חלקה כאמור, עומדת על ביטול ההסכם. לפיכך, ככל שייאכף ההסכם, מוטלת על לוי החובה להשלים את התשלומים ואת יתר חובותיה עפ"י הסכם העקרונות והנספח לו, ומאידך ככל שיבוטל ההסכם, מי יהיה זה שיקבל לידיו חזרה את הזכויות בתחנה? עגיב שהיתה מוכנה לוותר, או ווייס שכלל לא היה שותף להליך, או אולי יורו-מאני? וככל שתהא זו יורו-מאני, האם רק ביחס לחלקו של וייס אותו קיבלה עפ"י הסכם הפשרה שנחתם ביניהם או בהתייחס לכלל הזכויות בתחנה, מקום שעגיב כאמור מוותרת עליהם?
- בעיני, התוצאה ולפיה יורו-מאני תזכה בסיכומו של יום במלוא המקרקעין, ואף בחלקו של וייס, בשל ביטול החוזה הינה תוצאה מוקשה. יורו-מאני מלכתחילה הינה מי שזכאית לזכויות כספיות בלבד כפועל יוצא מההסכם, בין תשלום החובות ובין קבלת יתרת התמורה. היא גם היתה מוכנה להסתפק ביתרת התמורה לאחר תשלום החובות וזה אמנם מגיע לה. מאידך, לוי אינה יכולה להימלט מביצוע חלקה שלה בהסכם ולהשלימו.
אין לשכוח, כי הגם שלוי בסיכומו של יום מפרה את ההסכם, היא גם זו שבסיכומו של יום מביאה את האמצעים הכספיים המצילים את התחנה ומונעים העברתה לידי הנושים. בכך היא למעשה מונעת את אובדנה. היא אמנם אינה עושה זאת לבדה, באשר הנושא מובא בפני ביהמ"ש דנא הממנה כונסי נכסים שמצליחים בסיכומו של יום להביא לכך שהתחנה מתפקדת ובמצבה דהיום היא נותרת כמעט ללא חובות, כך שמי שיזכה בה כיום יקבל לידיו נכס במצב טוב בהרבה משהיה בעת מכירתו, אך גם אין לקחת מלוי את התשלומים שבוצעו, במיוחד לבנק למסחר שהביאו לביטול השעבוד הרשום על שמו ובכך למעשה אפשר את העברת הזכויות במקרקעין. מעבר לכך, שולמו גם החובות השוטפים לדויטש, וגם חובות העבר שולמו ברובם באמצעות כונסי הנכסים והגם שנותר עוד צורך לבצע עריכת חשבונות סופית כאמור, הוסדרו החיובים והזיכויים עם רמ"י וכיום אין עוד חשש להמשך קיומה של התחנה בידי מי שיזכה בה כאמור.