הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ה"פ 1083/01. במסגרת פסה"ד מצוין מפורשות כך (ההדגשה שלי – א.ב.):
"נוכח הסכם הפשרה שבין הצדדים, ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו המערכת ההסכמית בין הצדדים (כהגדרתה בתובענה ובהסכם הפשרה, לרבות ההסכם מיום 23.1.1996) מכרו המבקשים למשיבים חלק מזכויותיהם במקרקעין... הינה בטלה ומבוטלת מעיקרה כאילו לא נחתמה מעולם".
כפועל יוצא מהסכם הפשרה גם נחתם ב- 11.4.06 הסכם בין משפחת עגיב, משפחת וייס ויורו-מאני נכסים לבין רשות המיסים, ולפיו בסעיף 1 צוין כך (ההדגשה שלי – א.ב.):
"רשות המיסים מאשרת בזאת כי עסקאות המכר עם יחידי משפחת עגיב ומר וייס מיום 23.1.2996 בטלות ומבוטלות... כאילו לא בוצעו מלכתחילה".
למרות האמור בהסכם הפשרה שנחתם בין עגיב, וייס ויורו-מאני ב- 8.8.2005, ב- 19.12.2005 חתמו יורו-מאני נכסים ווייס הסכם נוסף ולפיו הסכימו, כי התשלום לוייס, מתוך היתרה שתיוותר לאחר מכירת תחנת הדלק ופירעון חובות התחנה ייעשה כדלקמן:
"6.1 תשלום חודשי בסך 1,500 דולר ארה"ב עד לאריכות ימיו של מר וייס".
סעיף 7 לאותו הסכם קובע:
"מר וייס מאשר בזאת את הסכמתו לאופן פירעון חובות התחנה והשבת הכספים לצדדים להסכם הפשרה, כמפורט בהוראות הסכם הפשרה, ראשית כל ייפרעו כל חובות תחנת הדלק, במישרין ו/או בעקיפין, ובכלל זה חובות לרשויות המס השונות בגין פעילות תחנת הדלק, חובות לרשויות המס בגין עסקת המכירה נשוא הסכם זה ו/או חובות בגין ביטול הסכם המכירה כמפורט בהסכם, חובות בגין פעילות תחנת הדלק ו/או מכירתה, ו/או חובות לחברת הדלק, חובות לנושים. לאחר מכן ישולמו התשלומים הקבועים בהסכם הפשרה למשפחת עגיב, לסעדון ולמר וייס ישולמו התשלומים החודשיים כמפורט בסעיף 6 לעיל".
אגב יצוין, כי מר אורי וייס ז"ל הלך לעולמו בתאריך 23.3.07 (ר' תצהירי הגב' אסתר זקן, הגב' איריס אפרים, ארז וייס, אמיר וייס, שצורפו כנספח לכתב התביעה, ת/35).
- במילים אחרות, שני ההסכמים המצויים בבסיס כתב התביעה מתייחסים לביטול מערכת ההסכמית הראשונית שבין עגיב ווייס ליורו-מאני "כאילו לא בוצעו מלכתחילה", ואילו הנספח להסכם זה, שנערך רק עם מר וייס, מתייחס לאופן ביצוע התשלומים למר וייס כעולה מהסכם הפשרה שבין הצדדים בשיעור של 1,500 דולר לחודש ואין בו כל התייחסות להשבת הזכויות בתחנת הדלק ליורו-מאני. למרות זאת, בתאריך 27.4.10 ניתן תוקף של פס"ד להודעה על הסכם פשרה ובקשה למתן פס"ד אותה הגישו יורו-מאני ועזבון המנוח אורי וייס ז"ל. מעבר לעובדה ולפיה, לא יכול להיות נתבע העיזבון ולכן קיים קושי בעצם מתן פס"ד כנגד מי שאינו אישיות משפטית, חתמו על הסכם הפשרה רק שני יורשים שהצהירו כי הינם יורשם החוקיים של אורי וייס, מבלי שהוצג כל צו ירושה או צו קיום צוואה. אך מעבר לנושאים טכניים אלה, הוסכם כי: "התובעת מילאה את כל התחייבויותיה כלפי מר אורי וייס ז"ל" ועוד הוסכם על "קבלת התביעה ומתן צו המצהיר כי התובעת... זכאית למלוא זכויותיו של הנתבע מר אורי וייס ז"ל, ת.ז.... (לרבות הזכות להירשם כחוכרת במקומו, לפירות הנכס וכן למלוא זכויות הניהול וקבלת הכרעות בנוגע לנכס, ככל שהיו בידיו), בנכס המקרקעין הידוע כגוש 6988 חלקה 4 (חלק) ובתחנת הדלק ('משגב') הבנויה עליו..." כאשר לא ברור מנין ליורו-מאני הזכות לכל זכויותיו של וייס במקרקעין במערכת היחסים ההסכמית שבין הצדדים.
- לוי ראתה בתביעה אותה הגישה יורו-מאני כנגד וייס כתביעת תרמית. לוי הפנתה לכך שבהתאם לכתב התביעה שהגישה יורו-מאני כנגד וייס, טענה יורו-מאני כי על פי ההסכם מ- 19.12.05 שבין יורו-מאני לוייס, היא זכאית לקבל את חלקו של וייס בנכס כנגד הסך של 25,000 דולר, שהינו הסכום המצטבר ששולם על ידה לוייס, ואף ביקשה כי עורך דינה ימונה כונס נכסים לחלקו של וייס שכבר באותה עת נמכר ללוי. מעבר לכך, עפ"י ההסכם מ- 19.12.05 לא סוכם עם וייס כלל כי חלקו יושב ליורו-מאני, להיפך, וייס אישר בהסכם מ- 19.12.05 (סעיף 5-6 לו), כי ההסכם המקורי שבין הצדדים מבוטל והתחייב לחתום על תצהירי ביטול בהם הצהירו וייס ויורו-מאני שלא תעשה ביניהם כל עסקה ושאין ביניהם כל הסכמה בעל פה או במשתמע לעשות כן (סעיף 8 לתצהירי הביטול – נספח 7 לתצהיר לוי). לפיכך, ברור כי אותו הסכם לא יכול היה לקבוע השבה של חלקו של וייס ליורו-מאני. אביבי בחקירתו בביהמ"ש ניסה לטעון כאילו מדובר בהשבה שנובעת מהסכם הפשרה שנחתם עם וייס וקיבל תוקף של פס"ד (נספח 88 לאביבי), אלא שפשרה זו, כך לוי, עומדת בסתירה לתצהירי הביטול עליהם חתומים וייס ויורו-מאני כלפי רשויות המס; איש לא טרח לדווח על העסקה הזו שנעשתה מאחורי גבם של לוי ועו"ד שלו; ונעשתה למרות שקיים צו איסור דיספוזיציה שניתן כ- 6 שבועות קודם לכן בתאריך 2.11.09 על ידי ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק הפש"ר.