לוי הדגישה, כי תביעת יורו-מאני את וייס היא כה תרמיתית שכן טענה להעדר שיתוף פעולה עם וייס שהיתה הסיבה להגשתה, אלא שבפועל לא היה כל אי שיתוף פעולה שכזה, גם לפי טענתו של אביבי בחקירתו בביהמ"ש המחוזי בחיפה במסגרת תיק הפש"ר (ת/36, עמ' 17 לפרו' מול ש' 31 עד עמ' 18 מול ש' 3). גם יורו-מאני עצמה לא האמינה בקיומה של זכות כלשהי שלה. מכל מקום טענה, שמקום בו מלוא הזכויות של וייס נמכרו ללוי, אין כל אפשרות לוייס למכור הזכויות ליורו-מאני ומכאן שזכותה של לוי גוברת.
- יורו-מאני מצידה טענה, כי סוגיית מעמדה של יורו-מאני מכוח קבלת זכויותיו של אורי וייס בתחנה אינה עומדת להכרעת ביהמ"ש ואין לה כל השלכה על מישור היחסים בהסכם המכר מול לוי וביטולו המבוקש נוכח הפרותיו. טענות לוי, כך יורו-מאני, נוגעות כולן למישור היחסים בין יורו-מאני ווייס לבין רשות המיסים על רקע תצהירי ביטול העסקה, כאשר בפועל אין כל מניעה ו/או הגבלה ליכולתה של יורו-מאני לקבל לידיה את זכויותיו של וייס. ממילא, כך טענה העברת הזכויות מוייס ליורו-מאני אינה יכולה להיחשב כרכישה.
דיון
- אמנם, כטענת יורו-מאני לא עומד עתה לדיון נושא פסה"ד בפשרה שבינה לבין יורשי וייס מתאריך 27.4.10, אלא שיורו-מאני עצמה סומכת על זכויות הקיימות לה לכאורה מכוח הסכם פשרה זה. תהיות רבות מאד עלו בי לנוכח הסכם פשרה זה. תהיות אלה התייחסו לרמת ההבנה הקיימת אצל משפחת וייס לתוצאות האפשריות ככל שאמנם מתבצעת אותה "השבה" של זכויות וייס לטובת יורו-מאני בכל הקשור עם היבט רשויות המס להן כזכור התחייבו כלל הצדדים כי ההסכם שנחתם בטל ומבוטל כאילו לא נחתם כלל, ומכאן שלכאורה בהשבת המצב לקדמותו יש גם כדי להשיב את מצב החובות לרשויות המס למצבם מלכתחילה. מעבר לכך, קושי בלתי מוסבר נוסף הינו עצם העובדה ולפיה למרות שחלפו שנים רבות מיום חתימת אותו הסכם פשרה, כיצד זה לא טרחו הצדדים לדווח עליו לשלטונות המס, בין אם עסקינן במכר ובין אם עסקינן בוויתור על זכויות במקרקעין, כל אלה כידוע מחייבים בדיווח לשלטונות מס שבח מקרקעין (ר' סעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 בהגדרת המונח "מכירה"). תמיהה לא מבוטלת נוספת מתייחסת לשיעור התמורה המתקבלת, המבוססת על 1,500 דולר לחודש ממועד חתימת ההסכם (19.12.2005) עד למועד פטירתו של המנוח וייס (23.3.07), היינו תקופה של כ- 16 חודשים (כ- 24,000 דולר בהערכה גסה ומבלי לקבוע מסמרות). לכל אלה נוסיף את העובדה ולפיה מערכת היחסים ההסכמית שבין יורו-מאני ווייס התייחסה רק לחובותיו אלה ולא להעברת הזכויות במקרקעין ומכאן לא ברור כיצד נולדה ההסכמה על העברת חלקו של וייס במקרקעין ליורו-מאני. יחד עם זאת, אפילו אם אניח כי יורו-מאני אמנם זכתה בחלקו של וייס במקרקעין במסגרת אותו הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד, עדיין לא ברור כיצד יכולים להרשות לעצמם יורשי וייס להעביר את חלקו ליורו-מאני לאחר שחלק זה כאמור נמכר ללוי כדת וכדין, במיוחד לאחר שקבעתי לעיל כי ביטול הסכם העקרונות והנספח לו לא נעשה כדין? בבחינת עסקה נוגדת במקרקעין שאין ביחס אליה לא תמורה ראויה ביחס למכר ללוי בפועל (24,000$) ולא תום לב לנוכח התהיות כאמור לעיל (ר' לעניין זה סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) אין לי אלא לקבוע כי העברת הזכויות שבין וייס ליורו-מאני במסגרת הסכם הפשרה כאמור הינה העברה מאוחרת בזמן שאינה יכולה לגבור על זכותה של לוי עפ"י הסכם העקרונות והנספח לו, במרוץ זכויות זה.
- נסכם עד כאן. לוי אמנם הפרה את הסכם העקרונות על דרך אי מילוי תנאיו, הן באי תשלום מלוא התמורה כפי גרסתה והן באי הסדרת מערכת היחסים של המוכרים עם סונול. כך גם הפרה לוי את הנספח להסכם באי ביצוע התשלומים המצוינים בו ובמועדים המצוינים בו. הודעת הביטול הראשונה נשלחה ע"י יורו-מאני בלבד בגין הפרות אלה ואין לראות בה, בהעדר השתתפות המוכרים, הודעת ביטול כדין. מכאן, שלא ניתן לבטל את הסכם העקרונות והנספח לו כאשר המוכרים אינם מביעים את רצונם לכך במפורש.
הודעת הביטול השניה הוצאה ע"י המוכרים ויורו-מאני, ולפיכך הוצאה כדין, אלא שהמוכרים בפועל מוותרים על הודעת הביטול, כך עגיב בפה מלא מטעם באת כוחם בדיון בביהמ"ש, וכך וייס שכלל אל התגונן בהליך זה וכך גם יורו-מאני בין במפורש ובין מכללא, עת הייתה מוכנה לקבל את התשלומים שבוצעו לאחר משלוח הודעת הביטול השניה על ידי לוי (ר' ס' 16 לתצהיר מר לוי), במיוחד בכל הקשור עם התשלומים לבנק למסחר למרות אי שביעות הרצון מאי הפטרת יורו-מאני מכלל החוב. בכך, יש כדי ללמד על ויתור המוכרים ויורו-מאני על הודעת הביטול השניה. תימוכין לביטול הודעת ביטול ההסכמים נמצאו גם במחיקת תביעת יורו-מאני כלפי לוי מחוסר מעש. מכאן, שהודעת הביטול השנייה בוטלה למעשה בפועל. מעבר לכך אין לראות בה משום הודעת ביטול מקום בו הצד הנפגע התיר השלמה של ביצוע התשלומים שהם הסיבה העיקרית להודעת הביטול.