חרף האמור לעיל, חוסר זהירותו של הקונה-התובע אינו פוטר את המוכרת-הנתבעת 1 מחובת גילוי של עובדות מהותיות שהיא נדרשת לגלות על פי הדין.
הטענה כי ויתור התובע על הבדיקה עומד לו לרועץ יסודה בדוקטרינה שכונתה "יזהר הקונה".
זה מכבר, בדנ"א 5712/01 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (פ"ד נז(6) 385, 463 (11.8.2003)), אמנם בקשר לחוק הגנת הצרכן וחובות הגילוי שנקבעו בו אך הדברים יפים גם לענייננו בו קבועות חובות גילוי בחוק מכירת רכב משומש לאור אותה מטרה, קבעה כב' השופטת (כתוארה אז) דליה דורנר כי –
"מטרות החוק – ובהן חיזוק האוטונומיה האישית, קידום ההגינות המסחרית והגנה על אמינות השוק – מתיישבות היטב עם חופש ההתקשרות, המחייב לשם הגשמתו המלאה מפגשי רצונות אמיתיים של הצדדים לעיסקה. חופש זה נפגם עת מוטעה הצרכן לחשוב כי קושר הוא עצמו בתנאי עיסקה השונים מהתנאים בפועל. זאת ועוד, חובות הסַפָּק משקפות באופן מובהק את עקרון תום-הלב, החולש על דיני החוזים בישראל, המצדיק את הכרסום בעיקרון, שהיה מקובל, של "ייזהר הקונה" (caveat emptor). ראו ג' שלו דיני חוזים [58], בעמ' 221."
בע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל (פ"ד נט(5) 377, 380 (18.1.2005)) נקבע כי –
"הטענה כי היה על הקונים להיזהר על פי הכלל "ייזהר הקונה" (caveat emptor) אינה פוטרת את המוכרים מחובת גילוי של עובדות מהותיות, מה גם שלאחר חקיקת חוק החוזים, חובת הגילוי מוטלת על המוכר, שהעובדות מצויות בידיעתו. מקל וחומר, בוודאי שאין בכלל זה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי לרוכשים, כפי שנעשה במקרה דנן. זהירותו של הקונה, ככל שחשובה וראויה היא, אינה פוטרת את המוכר מחובתו שלו, כאמור (ג' שלו, חוזים (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 221 ואילך)."
חקיקת דברי חקיקה שונים אשר הטילו חובות גילוי ספציפיות ועמדת הפסיקה גרמו לכך שבמובנים לא מעטים ניתן לומר דוקטרינה זו של "יזהר הקונה" כמעט חלפה לה מן השיטה המשפטית בישראל, בודאי ביחסי מוכרים מקצועיים עם קונים, בשל כך שניתן לגבור עליה באמצעות דיני המצג וחובות הגילוי (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן: חוזים, כרך א' 1991, עמ' 565-564).
בספרו חוק המכר פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ז (עמ' 282-281) כותב פרופ' אייל זמיר כך –
"חוק המכר שולל לחלוטין את ההשקפה של 'יזהר הקונה', ומתיר לקונה להסתמך באופן בלעדי על תיאור הממכר בפי המוכר ועל החיובים המוסכמים בחוזה. הדין לא יהיה שונה, לפי חוק המכר, גם אם היתה לקונה הזדמנות סבירה לבדוק את הממכר והוא לא ניצל אותה, או שניצל אותה אך עקב רשלנותו לא גילה את הפגם בממכר. הוא הדין אם המוכר הציע לקונה לבדוק את הממכר והקונה דחה את ההצעה בתום-לב, או שנענה לה אך עקב התרשלותו בבדיקה לא גילה את אי ההתאמה. אף אין חשיבות למידת רשלנותו של הקונה בעניין זה ... הדרך הקלה למוכר, הרוצה למנוע שהקונה יסתמך על אי-התאמה בממכר, היא להסב את שימת ליבו שלו אליה עובר לכריתת החוזה. לא עשה כן, לא זו בלבד שהקונה יכול לטעון לאי-התאמת הממכר, אלא שבמקרים מסוימים יהא בכך משום חוסר תום-לב במשא ומתן"