| בית משפט השלום בנתניה |
| ת"א 58218-05-15 פרנסיס נ' רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ ואח' |
| בפני | כבוד השופט אלי ברנד | |
| תובע | חכמאת פרנסיס | |
| נגד | ||
| נתבעים | 1.רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ 2.רן כלפון 3.ציון בראנץ | |
| פסק דין
|
לפני תביעה לפיצוי בסך 104,994 ₪ בגין נזקים שלטענת התובע נגרמו לו עקב עסקת רכישת רכב משומש מן הנתבעת 1.
רקע עובדתי
הנתבעת 1 היא חברה פרטית העוסקת בסחר במכוניות משומשות והנתבעים 2-3 הם מנהלים ובעלי מניותיה.
ביום 18.2.15 רכש התובע מן הנתבעת 1 רכב מסוג טנדר טויוטה ויגו שנת ייצור 2008, מס' רישוי 66-464-66 (להלן: "הרכב").
בין הצדדים נחתם זיכרון דברים במסגרתו ניתנה לתובע אחריות על הרכב לתקופה של 3 חודשים או עד למרחק נסיעה של 3,000 ק"מ.
התמורה בסך 128,000 ₪ מומנה בחלקה באמצעות החזרת טנדר איסוזו שרכש התובע מן הנתבעת 1 ימים ספורים טרם העסקה נושא התביעה דנן, שעלותו 25,000 ₪ והיתרה בתשלום.
לאחר הרכישה התגלו תקלות במנוע הרכב והוא הועבר לידי הנתבעת 1 לשם תיקון התקלות במסגרת אחריותה.
עם החזרת הרכב לתובע ביום 8.4.15, נחתם בין הצדדים מסמך על פיו ניתנה לתובע אחריות מוארכת למנוע לתקופה של 6 חודשים או עד למרחק נסיעה של 10,000 ק"מ.
מאחר שהבעיות במנוע לא חדלו פנה התובע ביום 28.4.15 למכון בדיקה על מנת לבדוק לעומק את מצב הרכב.
לאחר קבלת ממצאי הבדיקה אשר הצביעו על ליקויים רבים במנוע העביר התובע את הרכב לתיקון במוסך מטעמו בפקיעין.
ביום 31.5.15 הגיש התובע כתב תביעה בו עתר לביטול הסכם מכירת הרכב, להורות על החזרת הרכב לידי הנתבעת 1 והשבת התמורה ששולמה לידיו והעמיד את סכום התביעה על 206,444 ₪.
בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים ידעו על הליקויים ברכב אך העלימו ממנו את המידע במתכוון וכי הטיפול ברכב מטעם הנתבעת 1 לאחר הרכישה היה רשלני.
בחוות דעת המומחה שצירף התובע לכתב התביעה נקבע כי הנתבעת 1 מכרה לתובע רכב עם מנוע לא תקין, לרבות תקלות נוספות, וכי במקרה זה לא יהיה נכון לנסות לתקן שוב את המנוע.
לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, ומשלא הסכימו הנתבעים להחליף את המנוע, הוחלף מנוע הרכב על ידי התובע במנוע מיובא שעלותו 26,550 ₪.
בעקבות החלפת המנוע הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בו זנח את סעד ביטול העסקה ותחתיו דרש סעד של פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו וכן פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 104,994 ₪.
טענות התובע
לטענת התובע, עובר לרכישת הרכב ובמהלך המשא ומתן בין הצדדים, לא גילו לו הנתבעת 1 ונציגיה את כל המידע הרלוונטי אותו היה זכאי לקבל בטרם ביצוע העסקה.
הרכב הוצג לו על ידי מנהל המכירות של הנתבעת 1 והנציג מטעמה, מר ניסים ברנס, כרכב תקין ללא כל בעיות מכניות וכרכב "מוביל" ביחס לרכבים אחרים מאותה קטגוריה.
התובע טוען עוד כי הנתבעים הסתירו את העובדה שלרכב הייתה תקלה חמורה במנוע, והדבר התגלה לו רק בדיעבד לאחר שהחל לעשות שימוש ברכב.
התובע הוסיף וטען כי הנתבעת 1, אשר תחום עיסוקה הוא מכירת כלי רכב משומשים, נושאת בחובת אחריות מוגברת כלפי הרוכשים ממנה וציין כי התנהגותה המתוארת לעיל עמדה בסתירה הן לחובה המעוגנת בחוק החוזים לנהוג בתום לב ובהגינות במהלך המשא ומתן והן להוראות חוק הגנת הצרכן.
לדברי התובע, העובדה שהנתבעים ידעו על כך שהמנוע פגום אך לא הציגו מידע מהותי זה בפניו גרמה להתקשרותו בחוזה על בסיס טעות והטעיה.
לטענת התובע, מקום בו קיימת חובת גילוי, אי גילוי המידע הנדרש עולה כדי הטעייה המקימה זכות לביטולו של החוזה.
עוד מוסיף התובע וטוען כי על הנתבעים היה להמציא טופס גילוי כדרישתו המפורשת בסעיף 4(א)(2) לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 2008, הכולל מידע אודות מצבו המכני של הרכב, הליקויים המצויים בו והיסטורית הטיפולים שעבר.
תחת זאת צרפו הנתבעים לכתב ההגנה המתוקן טופס לקוני, אשר לטענת התובע כלל לא היה בחזקתו ושאינו כולל את המידע הנדרש. לדברי התובע מדובר במחדל חמור שיש להטיל בגינו חבות על הנתבעת 1.
התובע טען כי נתן אמון מלא בנתבעים עובר לרכישת הרכב ומשכך ויתר על בדיקת הרכב במכון בדיקה. לדברי התובע הנתבעים מצדם לא התעקשו שהרכב ייבדק במכון בדיקה כי חששו, לטענתו, שגילוי מצבו המכני של הרכב יגרום לכך שהעסקה לא תצא לפועל.
לטענת התובע, חובת הגילוי המוטלת על הנתבעים היא חובה פוזיטיבית ולכן הם מנועים מלטעון כי היה עליו לבדוק את הרכב.
לדברי התובע, תקופה קצרה לאחר רכישת הרכב החלו להופיע בעיות קשות במנוע אשר התבטאו בפליטת עשן, קרטוע, כיבוי תוך כדי נסיעה, נזילות שמן ומים ועוד.
לאחר שנסע כ-1,800 ק"מ ברכב ובטרם חלפה תקופת האחריות, החל הרכב לרעוד ולהוציא עשן במהלך נסיעה והפסיק להגיב ללחיצות על דוושת ההאצה.
הרכב נגרר למוסך בפקיעין ובדיקת הרכב העלתה כי אחד המזרקים במנוע התפוצץ וגרם נזק לבוכנות ונדרש להחליף את המנוע במנוע חדש.
לאחר שהתובע יצר קשר עם הנתבע 3 וסיפר לו על התקלה ברכב, נגרר הרכב למגרשה של הנתבעת 1 בנתניה. התובע דרש להחליף את המנוע אולם הנתבע 3 סירב, ובלית ברירה הסכים התובע לתיקון המנוע ללא החלפה.
עוד טוען התובע, כי הרכב נשאר אצל הנתבעים כשבוע וחצי ובסופו של יום התברר לו כי נלקח למוסך בטירה, שאינו מוסך מורשה של טויוטה, ושם בוצע התיקון במנוע.
בענין זה הוסיף התובע בסיכומיו כי בהתאם לעדותו של מר איימן פרנסיס, העד מטעמו, הרכב עבר תחילה תיקון במגרשם של הנתבעים על ידי עובד הנתבעת 1 המכונה ברומי (להלן: "ברומי"), ככל הנראה כדי לחסוך את עלות התיקון, ורק לאחר מכן נשלח הרכב לתיקון בטירה.
התובע מציין כי הנתבעים סרבו למסור מידע אודות התיקון שנעשה ברכב, הבעיות המכניות שהתגלו והפעולות שנעשו כדי לתקנן.
ביום 8.4.15, כשהגיע התובע לאסוף את הרכב לאחר תיקונו, חתמו הצדדים על מסמך לפיו הוארכה האחריות למנוע לתקופה של ששה חודשים או עד מרחק נסיעה של 10,000 ק"מ, הקודם מביניהם, ואושר כי התובע מודע לכך שהקילומטרז' של הרכב עומד בעת המסירה על 367,000 ק"מ.
התובע מציין כי לאחר שלקח את הרכב חזרה מהתיקון נדלקה נורית חיווי אדומה המצביעה על תקלה במערכת כריות האוויר ברכב.
בנוסף טוען התובע כי לאחר התיקון הבחין שהמים ברדיאטור הרכב פוחתים במהירות שאינה סבירה, דבר שאילץ אותו למלא מים בתדירות גבוהה.
בבדיקת התקלה במוסך בפקיעין נמצא כי הסיבה לתקלה הייתה חיבור רופף של אחד הצינורות שגרם ל"בריחה" של המים. לטענת התובע, מאוחר יותר התחוור לו שהנתבעים חיברו כך את הצינור במתכוון על מנת לגרום לאיבוד מים והתחממות המנוע. לדבריו, קלקול המנוע כתוצאה מהתחממות היה פוטר את הנתבעים מהחובה לתקנו במסגרת האחריות שכן מדובר בתקלה טכנית שהיתה בשליטתו.
התובע הוסיף וטען, כי פנה אל הנתבעים מספר פעמים אולם לא זכה לקבל תשובות ענייניות בקשר לליקויים שהמשיכו להתגלות ברכב. לטענתו, משלא קיבל מענה ראוי מהנתבעים, פנה ביום 28.4.15 למכון בדיקה ממוחשבת בירכא.
תוצאות הבדיקה הצביעו על ליקויים רבים לרבות דליפות לחץ גבוהות בצילינדרים, נזילות שמן חזקות קורוזיה ועוד. לאחר הבדיקה נגרר הרכב למוסך בפקיעין שם בוצעו עבודות תיקון במנוע. התובע מציין כי בנוסף לליקויים במנוע, התגלו ליקויים גם במערכת החשמל של הרכב, חוטי חשמל תלושים ומערכת טורבו לא תקינה.
לטענת התובע, בטרם העביר את הרכב למוסך בפקיעין יצר קשר עם הנתבע 3 ולאחר שהתעקש שלא לגרור את הרכב בשנית למגרש הנתבעת בנתניה, הסכים הנתבע 3 שהרכב יתוקן במוסך בפקיעין על חשבון הנתבעים. חרף הבטחה זו ולמרות שהרכב היה עדיין בתקופת אחריות, לא השיבו הנתבעים את עלות התיקון לתובע.
התובע טוען עוד, כי ברכב נתגלה ליקוי נוסף אשר גרם להפסקת פעולת המנוע ללא כל התרעה ולעצירות פתאומיות של הרכב. לטענתו מדובר בתקלה מסכנת חיים.
התובע מוסיף כי פנה לנתבעים וביקש מהם להחליף את הרכב לרכב אחר מאותו סוג אולם הנתבעים הציעו לו רכבים אחרים שלא ענו על דרישתו. הנתבעים אף סרבו לבקשת התובע להחזיר את הרכב ולבטל את העסקה.
משלא הסכימו הנתבעים להחליף את מנוע הרכב ובעיית המנוע לא נפתרה והמשיכה, לדברי התובע, להוות סכנת חיים, החליף התובע ביום 30.5.15 את המנוע הפגום במנוע חדש מייבוא. בנסיבות אלה, טוען התובע, אין ליחס לו אשם תורם שכן פעל להקטין את נזקיו ולהימנע מסכנה של ממש הכרוכה בנסיעה ברכב.
התובע ציין בסיכומיו כי הנתבעים אמורים היו לזמן את האדם שתיקן את מנוע הרכב במוסך מטעמה וכן את איש התפעול ברומי, למתן עדות מפורטת אודות מצב המנוע והתיקונים שנעשו בו, ולספק הסבר מדוע המנוע היה בר תיקון ולא טעון החלפה. לטענתו, מהעובדה שהנתבעים נמנעו מהבאת ראיה חיונית זו, ניתן להסיק כי ראיה זו היתה פועלת נגדם לו הועד העובד.
התובע הפנה בסיכומיו אל עדות המומחה מטעמו מר שמואל אביעד, שחוות דעתו הוגשה, אשר קבע כי לא רצוי לתקן את המנוע פעמיים ומאידך כי במידה שהרכב היה מטופל כראוי היה יכול להגיע ל-500 אלף ק"מ ללא בעיה.
כמו כן, נקבע על ידי המומחה שבעיית דליפת הלחץ בצילינדרים, אשר התגלתה בבדיקת המכון בירכא, מעידה על מנוע לא תקין.
התובע טען כי לנתבעים ניתנה רשות לבדוק את הרכב ולהגיש חוות דעת נגדית מטעמם אולם המומחה מטעם הנתבעים לא הגיע לבדוק את הרכב.
משכך, טען התובע, מנועים הנתבעים מלטעון טענות מקצועיות שאינן בתחום מומחיותם ויש לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו במלואה.
לסיכום טוען התובע כי הנתבעים ניהלו עמו מו"מ בחוסר תום לב, לא רק בהסתרת הבעיות המכניות של הרכב אלא אף בהטעיה מכוונת עת הצהירו כי הרכב במצב טוב והמנוע תקין.
לטענתו, במעשיהם ביצעו כלפיו הנתבעים שורה של עוולות ביניהן: הטעיה בניגוד להוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981 והוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הפרת חובת האמון והגילוי מכוח חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) התשס"ח –2008 וסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, והפרת החובה לפעול בתום לב בשלב המו"מ ובשלב ההתקשרות בהסכם בהתאם להוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים.
התובע טוען עוד, כי יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולייחס את האחריות של הנתבעת 1 גם לבעלי מניותיה, הנתבעים 2 ו-3, מאחר שניהלו עמו מו"מ בחוסר תום לב ובכוונה לרמותו, ביודעם כי מדובר ברכב עם מנוע לא תקין.
לסיכום ביקש התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו 26,550 ₪ בגין החלפת המנוע, 10,000 ₪ בגין הפסד הכנסה עקב השבתת הרכב במשך עשרים יום, 2,924 ₪ בגין עלות תיקונים שבוצעו במימון התובע, 5,000 ₪ בגין הוצאות כלליות נלוות (נסיעות וטלפון+מכון בדיקה), 4,720 בגין חוו"ד מומחה, 11,000 ₪ בגין עוגמת נפש ו-44,800 ₪ כפיצוי מוסכם בשיעור 35%מסכום העסקה בהתאם לזיכרון הדברים, ובסה"כ 104,994 ₪.
יוער כי בסיכומי התובע עמד הסכום המבוקש על 107,228 ₪, אולם הפער בין הסכומים הנקובים בסעיף הנזק בכתב התביעה (סעיף 67) לבין סעיף הנזק בסיכומי התובע (סעיף 35) נובע מהוצאות משפט ועל כן סכום התביעה עומד על 104,994 ₪ ויתרת הסכומים יקבלו מענה – ככל שיהיה לכך מקום – במסגרת פסיקת ההוצאות.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי התובע לא הוכיח את העילות המובילות להרמת מסך ההתאגדות, ועצם העובדה שהנתבעים 2 ו-3 בעלי מניות בנתבעת 1 אינה מקימה עילת תביעה אישית נגדם.
לדבריהם, לא הציגו בפני התובע כל מצג שווא ומי שהיה בקשר עם התובע לקראת ביצוע העסקה היה נציג מטעם הנתבעת 1, מר ניסים ברנס, אי לכך, לטענת הנתבעים 2-3, יש לדחות את התביעה נגדם באופן אישי.
לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי ביום 1.4.15 לאחר שהתובע התלונן על תקלה ברכב, נטלה הנתבעת 1 את הרכב והעבירה אותו לבדיקת מוסך מטעמה המתמחה לטענתה בטיפולי מנוע. לדבריהם, בבדיקה אותרה תקלה אשר תוקנה במוסך ולאחר מכן הועבר הרכב לידי התובע כשהוא תקין ונוסע. עלות התיקון לנתבעת 1 עמד על סך 9,676 ₪.
עוד טוענים הנתבעים, כי לנתבעת 1 ניתנה אחריות לתיקון המנוע על ידי המוסך שתיקן את הרכב, אולם חרף העובדה שהיה תחת אחריות, בחר התובע שלא להעביר את הרכב לנתבעת 1 לאחר גילוי הליקוי הנוסף, לטענתו, ונמנע מלאפשר לה לשוב ולתקן את הרכב.
לטענת הנתבעים, בחירת התובע שלא להעביר את הרכב לידיה של הנתבעת 1 לתיקון נוסף אינה ברורה, מקום בו הנתבעת 1 אינה מכחישה את אחריותה לתיקון הרכב.
הנתבעים טוענים עוד, כי התובע בחר למעשה להשביח את הרכב על חשבונם ותחת תיקון התקלה החליף את המנוע במנוע חדש. לטענתם, חלה על הנתבעת 1 חובה לתקן את הרכב ולהביאו למצב תקין ונוסע אולם לא חלה עליה כל חובה שבדין להשביחו, כפי שקרה בתיקון במוסך בפקיעין, ועל כן אין להטיל עליה את עלות תיקון זה.
הנתבעים מוסיפים כי החלפת המנוע התבצעה במהלך ההליך המשפטי עמם והתובע לא התריע בפניהם בטרם ביצע את החלפת המנוע ולא אפשר להם לבדוק את המנוע. לטענתם, במעשיו אלה גרם להם התובע נזק ראייתי הנובע מאי יכולתם לבחון את המנוע הקודם ולהביא חוו"ד שמאית מטעמם לעניין מצבו.
הנתבעים מציינים, כי בכתב הגנתם המקורי ביקשו להעמיד את הרכב לבדיקה של מומחה מטעמם על מנת לבחון אם הרכב היה זקוק להחלפת מנוע, שכן מדובר במחלוקת בתחום המומחיות.
החלפת המנוע מבלי לידע אותם, מקום בו ציינו במפורש את רצונם להעמיד את הרכב לבדיקה, מעידה לטענתם על ניסיונו של התובע להתעשר שלא כדין.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי הרכב נושא התביעה הוא רכב משנת ייצור 2008 אשר גמע כ-400,000 ק"מ ואין המדובר ברכב חדש וברכב שגמע מרחק נסיעה כה רב מצויים באופן טבעי ליקויים הנובעים מבלאי סביר.
משכך, ככל שהתובע ביקש להשביח את הרכב ולשדרגו במנוע חדש הדבר צריך להיות על חשבונו, ואין זה סביר לדרוש כי הנתבעת 1 תממן החלפת מנוע כאשר המנוע בר תיקון.