עם זאת, כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני, לא הצליח התובע לבסס את הטענה לפיה הנתבעת התנערה מאחריותה ולא הוכיח כי סרבה לטפל ברכב גם בפעם השניה.
נקודה שחשוב להזכיר בהקשר זה היא טענת התובע כי הנתבע 3 התחייב כי הנתבעים ישאו בעלות החלפת המנוע במוסך מטעמו, טענה אשר הוכחשה על ידי הנתבעים והכחשתם נתמכה בנימוק שאין בכך כל הגיון כאשר הם אוחזים באחריות המוסך מטעמם, ומאחר שלבד מטענתו בעל פה של התובע בענין זה לא הוצגה כל ראיה אינני מקבל אותה.
עוד טענה שהעלה התובע היא כי מצא ברכב צינור שחובר במתכוון כך שמי הקירור יזלו והמנוע יתחמם ובאופן זה תפקע אחריותם של הנתבעים.
טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.
לא זו בלבד שלא הוכחה ברמה הנדרשת בהליך אזרחי רגיל אלא שמדובר למעשה בטענת מרמה, אשר לגביה קבע בית המשפט העליון (ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' אמנון מלחי (11.4.2013)) כי –
"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]."
לאור האמור ומשטענה קשה זו לא הוכחה כלל ועיקר, ודאי שלא ברמה הנדרשת לענין טענה זו אינני מקבל אותה.
החלפת המנוע והנזק הראייתי לנתבעים
לאחר פתיחת ההליך המשפטי הוחלף כאמור מנוע הרכב על ידי התובע, ולאחר מכן תוקן כתב התביעה. התובע טוען כי החלפת המנוע הייתה מחויבת המציאות ונעשתה על מנת להקטין את נזקיו כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעמו.
לטענת התובע, משהבין כי המשך השימוש במנוע הקיים יוצר סכנת חיים למשתמשים ברכב ולאחר שנוכח כי הנתבעים אינם מוכנים להחליפו, לא נותרה בידיו ברירה.
הנתבעים טענו מצדם כי התובע לא התריע בפניהם טרם שביצע את החלפת המנוע ולא איפשר להם לבצע בו בדיקה. לטענתם, במעשיו אלה גרם להם התובע נזק ראייתי הנובע מאי יכולתם לבחון את המנוע הקודם ולהביא חוות דעת מטעמם לעניין מצבו.
אין חולק כי לא זו בלבד שהמנוע הוחלף בטרם בוצעה בו בדיקה על ידי הנתבעים, אלא שהתובע אף לא טרח לשמור את המנוע המוחלף בידיו. לפיכך אין מנוס מהמסקנה כי בהתנהלותו זו גרם התובע נזק ראייתי מסויים לנתבעים ומנע אפשרות לקבל חוות דעת הסותרת את טענותיו לגבי הצורך בהחלפה.