כב. לאורך השנים נערכו ניסיונות לניסוח חוקה מלאה. כך למשל, יוזמת המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות הנשיא (בדימוס) מאיר שמגר לחוקה בהסכמה (2005), שגובשה לאחר מספר שנים של דיונים אינטנסיביים ועבודה רחבת היקף. הוא הדין ליוזמתו של חבר הכנסת מיכאל איתן בכהונתו כיו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט ל"חוקה בהסכמה רחבה" (2006), גם היא תוצר של עבודה מאומצת, פרי מחשבה ודיונים רבים; וכן להצעת חוקה למדינת ישראל בראשות פרופ' אוריאל רייכמן (1986). יוזמות אלה ועוד אחרות לא הבשילו לכדי מוצר מוגמר עקב קשיים פוליטיים, והמפעל החוקתי – והדברים נאמרים בצער רב מאוד – עדיין לא הושלם עד עצם היום הזה, וחוששני כי השלמתו אינה נראית באופק, לפחות באופק הקרוב. פרופ' אהרן ברק נדרש במאמרו "תיקון של חוקה שאינו חוקתי" ספר בך (תשע"א) 361, 381, למצב זה בדבריו הנכוחים: "מתי יגיע מפעל חוקי היסוד לסיומו? בוודאי שהוא יסתיים כאשר הכנסת תכריז על כך. לדעתי, ניתן יהיה לראות את מפעל חוקי היסוד כמגיע לקיצו גם בלא הכרזה פורמלית. גם גסיסה איטית עשויה להביא למוות. חוששני כי איננו רחוקים מיום זה. זה שנים שלא כונן חוק יסוד חדש. הניסיונות בכנסת לכונן חוקה לא עולים יפה. האם לא הגיע הזמן שהכנסת תקבע שמפעל חוקי היסוד הסתיים?..." (פורסם לאחרונה גם במבחר כתבים, כרך ג'- עיונים חוקתיים (תשע"ז) 143).
צר לי מאוד על כך, כמשרת ציבור ותיק, כשופט ובראש וראשונה כאזרח שנולד בארץ ערב תקומת המדינה וחי בה כל ימיו. מדינה שומרת חוק, שוחרת זכויות אשר מבקשת לקיים משטר דמוקרטי תקין, ראוי שתהא לה חוקה אשר תעגן את ערכי היסוד,
--- סוף עמוד 19 ---
שהם נר לרגליה, במדרג נורמטיבי עליון, עלי ספר. לכך לא רק ערך משפטי, אלא גם ערך חינוכי מדרגה עילאית, לדורות הקיימים ואשר יבואו.
בעניין בר-און נזדמן לי להתייחס לעניין זה:
"אסיים בהצטרפות לדברי חברתי הנשיאה לענין הצורך בהשלמתו של מפעל החוקה. אומר באופן חד ובוטה במקצת: הטעם העיקרי לאי השלמתו עד הנה, כך נראה בעיניי – ונזכיר כי מזה כמעט שני עשורים לא נחקק ולוא גם חוק יסוד אחד, חרף מאמצים – הוא לא מה ייכתב בחוקה, אלא ככל הנראה השאלה מי יפרש אותה. חוקי היסוד האחרונים באו לעולם בשנת 1992, אך ב-1995 ניתן פסק הדין בפרשת בנק המזרחי הקובע את הסמכות החוקתית, ומאז שוררת 'דממת חוקה' במובן האופרטיבי, להבדיל מהצעות מהצעות שונות. דומה כי חלקים בכנסת אינם מאושרים מן הסמכות החוקתית של בית משפט זה, וחוששים הם פן טכסטים חוקתיים נוספים יעצימו את כוחו. ארשה לעצמי לומר רק, כי לא זו בלבד שהסמכות לביקורת חוקתית מופעלת על ידי בית המשפט בזהירות ובמשורה, אלא הבוחן אותה ימצא כי משהופעלה, היה הדבר בתחומים שעל פי רוב לא הם המדאיגים את הדואגים. חיים אנו בעולם של מראיות עין ופרספציות ציבוריות ותקשורתיות המזינות את עצמן. יפה יהיה אם הבדיקה תהא מדי פעם גם לגופם של דברים, אם אפשר להעלות בקשה צנועה זו; זאת, אף כי כמובן – בחינת פשיטא – ביקורת היא לגיטימית, והרי יש גם הכרעות רוב ומיעוט בבית המשפט עצמו. אך תמיד יפה בדיקה, כך שהביקורת תבוא אחריה ולא לפניה. מדוע מאמין אני בחשיבות השלמתה של החוקה, והרי בפועל אנו חיים במשטר מעין-חוקתי? מטעמים חינוכיים, של הנחלת ערכי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כטכסט שיילמד ושיהוה מעיין היסטורי מפכה לערכי אומה ואדם כאחד. הכרזת העצמאות, המהוה מקור פרשני מרכזי לפי סעיף 1 לחוק יסוד; חופש העיסוק וסעיף 1 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו יכולה למלא חלק מתפקידים אלה" (ראו רשימתי יחד עם נ' סולברג "הכרזת העצמאות של מדינת ישראל – אחר בלותה (כמעט) היתה לה עדנה", נתיבי ממשל ומשפט 179, 195-191). אך חוקה שלמה תשדרג ותעצים במישור החינוכי ובראיה לדורות, ועל כן ראוי לה שתבוא לעולם" (שם, בפסקה ח').