--- סוף עמוד 64 ---
לסיום נקודה זו אומר, מבלי לקבוע עמדה בסוגיה הקשה, כי יש היגיון רב בעמדת הנשיאה ד' ביניש בעניין בר-און (פסקאות 33-34), לפיה גם אם תיקלט דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי במשפטנו יש להגבילה, למצער בראשית דרכה, לתחומי השמירה על אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. ועל זאת אוסיף, לשמירה על גרעין אופייה היהודי והדמוקרטי, ברוח הדברים שנאמרו בעניין טיבי. מכל מקום, אף אם יש להרחיב את הרשימה לפגיעה בציפור הנפש של החברה – הסוגיה העומדת לפתחנו אינה כזו.
- אף על פי כן, אני מסכים, כאמור, לתוצאה אליה הגיעו חבריי. סבורני כי בנסיבות הייחודיות שלפנינו, עליהן אעמוד כעת, הוראת השעה התקציבית אינה נהנית ממעמד חוקתי, ועל כן אין בכוחה, בצומת אליו הגענו, לתקן את הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק יסוד: משק המדינה לפיה "התקציב יהיה לשנה אחת".
תוצאה זו נובעת, בראש ובראשונה, מן ההקשר של הוראת השעה התקציבית. חוק – ובוודאי חוק יסוד, המתיימר לעגן נורמות חוקתיות רחבות – לעולם אינו בגדר אי בודד, המוקף במים ניטראליים. חוק מטבעו שייך למשפחת החוקים האחרים של המדינה. יתרה מזו, חוק שייך למרחב חברתי. ככל מרחב, החוק תופס זמן ומקום ויש לבחון אותו על פי ארבעת מימדיו. לכל חוק יש קונטקסט ורקע. כשם שאין לפרש או לבחון חוק רק על פי הקשרו, כך אין לראותו כ"רובינזון קרוזו" המנותק מהקשרו.
ומהו הקשרו של חוק יסוד הוראת השעה? על אף אופייה הארעי המוצהר, הוראת השעה התקציבית מהווה חוליה חמישית בשרשרת הולכת ומתארכת של הוראות שעה, שראשיתה בחוק יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 ו-2010 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה) (להלן: חוק יסוד הוראת השעה הראשון). תוקפו של חוק יסוד הוראת השעה הראשון הוארך 4 פעמים, והוא הביא לאישור התקציב במתכונת דו-שנתית בין השנים 2009 ועד 2016. חוק יסוד הוראת השעה הנוכחי – המחיל הסדר דומה על השנים 2017 ו-2018 – ניצב, אפוא, על גבו של קודמו, וממסד עמו שינוי עמוק וקבוע ביחסי הממשלה והכנסת בזירה התקציבית. מבלי להצהיר על כך בפומבי, ומבלי להעמיד תמורה זו למבחן ציבורי, הזמני הפך קבוע – כבר קרוב לעשור – וקבר קבורת חמור את הסדר הקבע שבסעיף 3(א)(2) לחוק יסוד: משק המדינה.
--- סוף עמוד 65 ---
כמובן, הסדרת היבט מסוים בהוראת שעה עשויה להימשך, בהתאם לצורך, גם פרקי זמן ארוכים מעשור. אך לא זו הדרך כאשר מדובר בהסדרה של סוגיה ברורה ונקודתית – הגשת תקציב המדינה לאישור הכנסת אחת לשנה או שנתיים; בנושא כה מרכזי לקיום המדינה ותפקוד רשויותיה כגון התקציב; וחשוב מכל, בביטול דה-פקטו של הוראת חוק יסוד: משק המדינה, המהווה נורמה חוקתית. אם זה רצון הכנסת, דרך ההתמודדות – בשלב שהגענו אליו בעניינו – היא תיקון חוק יסוד: משק המדינה ולא שימוש בהוראות שעה חוזרות ונשנות. הכותרת "חוק יסוד [...] הוראת שעה" טומנת בחובה סוג של סתירה פנימית. גם אם יש הצדקה עקרונית לשימוש במנגנון הוראת השעה במישור החוקתי, אין זה אומר כי ניתן להשתמש בו לרעה.