ונבהיר – הביקורת העניינית שבמונח חקיקה פרסונאלית עשויה להיות נכונה לא רק לאישי (חקיקה המופנית כלפי אדם פרטי) אלא גם לאישיות המשפטית. לא רק פרסונאלית, אלא גם כזו העוסקת ב"פרסונה" מוסדית. רוצה לומר, כי השימוש במנגנון הוראת השעה על ידי הכנסת ה-20 והממשלה ה-34 באופן זמני בלבד, וכלפיהן בלבד,
--- סוף עמוד 70 ---
מעורר את השאלה הבאה: אם החוק מתאים, מדוע לא לתקן אותו באופן שיקבע נורמה כללית וקבועה – ואם לא, מדוע הוא מתאים כהוראת שעה ביחסי הממשלה והכנסת הספציפיות?! זאת, על רקע דברי ההסבר לחוק יסוד הוראת השעה שאינם מצביעים על מצב עובדתי מיוחד הרלוונטי לשנים 2017-2018, ואף אינם מציגים את ההסדר כחלק מניסוי שנועד לבחון נורמה כללית עתידית. החסר של שני מרכיבים אלה מעצים את הטענה כי הוראת השעה התקציבית נושאת מאפיינים פרסונאליים. הדילמה מחריפה דווקא נוכח החקיקה ההיסטורית על הפעלת המנגנון של הוראת שעה לתקציב דו שנתי בצורה רצופה, כמעט באופן מוסדי, בעשור האחרון. לעניין זה, וכאמור לעיל, אין זה מעלה או מוריד שאין זו הכוונה אלא התוצאה האובייקטיבית.
אין בדברים כדי לקבוע שהעקרונות השוללים חקיקה פרסונאלית, או אוסרים על ניגוד עניינים, נושאים אופי מטא-חוקתי, ועשויים לפסול חקיקה ראשית או להביא להחלת דוקטרינת התיקון החוקתי הבלתי חוקתי (לדיון רלוונטי ראו טמיר, חקיקה סלקטיבית; דותן, חקיקה עצמית). אולם, יש במאפייניה הפרסונאליים של הוראת השעה התקציבית כדי להעצים את הפגם בשימוש בכותרת "חוק יסוד" – ולתמוך במסקנה כי מדובר בנורמה שאינה עומדת במבחן המהותי, ואינה נהנית ממעמד חוקתי מוגן. במילים אחרות, הגם שלא מדובר בפגם שעשוי להביא כשלעצמו לבטלות הנורמה, יש בו כדי לחשוף את השימוש הלא ראוי בכלי של הוראת שעה, וללמד כי הוראת השעה התקציבית, במבחן הרקע וההקשר, אינה מהווה נורמה חוקתית. משכך, ברי שלא ניתן לתקן, או להשעות, באמצעותה את הסדר הקבע המעוגן בסעיף 3(א)(2) לחוק יסוד: משק המדינה, שכן "השעיה" כזו עולה כדי שינוי של חוק היסוד (להבדיל מפגיעה נקודתית; אהרן ברק מידתיות במשפט 135 (2010)), ומכאן שנדרשת לשם כך נורמה במעמד נורמטיבי זהה.
- סיכומו של דבר: במשך עשור נוצרה פרקטיקה של עקיפת הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק יסוד: משק המדינה, לפיה "התקציב יהיה לשנה אחת". חוק יסוד זה לא תוקן, והסדר הקבע נותר, לכאורה, ללא שינוי. דא עקא, המנגנון שאומץ – הסדרת סוגיה העומדת בליבת פעילות הממשלה ויחסיה מול בית המחוקקים, באמצעות הוראות שעה המתחדשות שוב ושוב באופן כמעט אוטומטי – מייצר, גם אם לא במכוון, כביש עוקף חוק יסוד. אורך הכביש ומיקומו מצביעים על שימוש לא ראוי בכלי הוראת השעה. כאמור, במסגרת זו המיקוד הוא בצורת הוראת השעה התקציבית, והיא המובילה לתוצאה אליה הגענו.