הטעמים העיוניים לביסוס סעד "התראת הבטלות" האמור הוסברו בחוות דעתי בענין יש עתיד 1, שם הבהרתי כי סעד זה בא בגדר אחד מהחריגים המוכרים ל-Mootness Doctrine, שאותה, על היוצאים מן הכלל לה – "ייבאנו" למשפט ארצנו במסגרת בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל (11.02.2010), שנפסק בהרכב מורחב (להלן – ענין פלוני).
ב-ענין יש עתיד 1 ציינתי כי בענין פלוני, המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, תיאר את הבעיה שהולידה את דוקטרינת ה- Mootness – בהקשר הבג"צי – כך:
"לא פעם עולה שאלת הדיון בסוגיה תיאורטית במסגרת עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק. הכלל הוא שבית המשפט אינו נוהג לדון בסוגיה תיאורטית ומבכר להמתין בקביעת הלכות עד-בוא מקרה פרטני מתאים. אולם במקרים מסוימים ייזקק בית המשפט בכל זאת לעתירה בעלת אופי תיאורטי. עמד על כך השופט י' זמיר בבג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241 (1999)... באותו מקרה נדונה שאלת חוקתיותה של הוראה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, הקובעת את תקופת המעצר של חייל בידי שוטר צבאי עד שהוא מובא בפני שופט צבאי. נקבע כי חרף הפן התיאורטי של העתירות יש לדון בהן לאור חשיבותה של השאלה הנוגעת לעקרונות היסוד של שלטון החוק, לאור השכיחות שבה מתעוררת השאלה ולאור "אורך החיים הקצר" שלה: "היא עולה כאשר חייל נעצר על ידי שוטר צבאי; היא קיימת במשך ימים ספורים בלבד, עד שהחייל משתחרר או מובא בפני בית דין צבאי להארכת המעצר; ואז היא גוועת".
--- סוף עמוד 73 ---
(שם בפיסקה 9).
בענין יש עתיד 1 הוספתי כי בהמשך פסק הדין בענין פלוני (שם, בפיסקה 10), השופט א' ריבלין הדגיש כי על רקע של דילמה מעין זו המתוארת לעיל – בתי המשפט הפדרליים בארה"ב פיתחו את דוקטרינת ה- mootnessוהתוו גם את החריגים לה. הכלל, על פי הדוקטרינה הנ"ל, גורס כי יש לסיים את ההליך, כאשר אין עוד צורך בהכרעה שיפוטית כדי להשפיע על זכויותיהם של הצדדים להליך והשאלה העומדת בפני בית המשפט נעשתה היפותטית, או אקדמית באופיה, ואולם בעקבות דבריו הנ"ל של השופט א' ריבלין, הערתי כי יש מקרים כמו ענין יש עתיד 1 (ועתה אוסיף: או כמו העתירה שלפנינו), שבהם הסוגיה היא אקטואלית להווה ועלולה להתעורר גם בהמשך הדרך. למצבים שכאלה הציבו בתי המשפט בארה"ב חריגים לכלל ה-mootness, וביניהם את החריג, הרלבנטי לענייננו, אשר חל כשניתן לצפות שהשאלה המשפטית הנדונה תתעורר שוב בעתיד, לגבי הצדדים המסוימים להליך, או לגבי אחרים, אך שאלה זו, בגלל אופייה הזמני, תהפוך תיאורטית במהלך ההתדיינות המשפטית. כך לדוגמה בפרשת Roe v. Wade, 410 U.S. 113 (1973), שעסקה בזכות להפלה, נקבע כי אמנם אין בהכרעה השיפוטית כדי להשפיע על זכויותיה של המערערת, אשר עקב התמשכות ההליכים כבר הספיקה ללדת, אך כיוון שבעיה זו היא אינהרנטית לשאלת חוקתיותו של האיסור על ביצוע הפלות, במובן זה שההליכים לעולם לא יהיו רלבנטיים לגבי הצדדים הקונקרטיים למשך יותר מתשעת חודשי ההריון – אין לדחות את הערעור על בסיס דוקטרינת ה-mootness. להקבלה מתחום המשפט הציבורי אצלנו הפניתי בהקשר זה בענין יש עתיד 1 ל-בג"ץ 73/85 סיעת כך נ' יו"ר הכנסת, פ"ד ל"ט (13), 141, 145 ו-146 (1985).