לשיטתי בנסיבות הענין שלפנינו, בו נעשה שימוש חוזר ונשנה בהוראות שעה – "הכמות הפכה לאיכות" במשמעות האמור ב-בג"ץ 910/81 רסלר נ' שר הביטחון פ"ד מ"ב (2), 441 (1983) ובהקבלה לדברי ב-בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל (21.02.2012). מכאן ש"הפגיעה" הפכה ל"שינוי", אשר הקריטריונים לבחינת חוקתיותו נוקשים הרבה יותר. יחד עם זאת, מהטעמים שהובאו על ידי חברי, המשנה לנשיאה (בדימ'), א' רובינשטיין בחוות דעתו (ראשוניות הסוגיה, וההשלכות המשקיות-תקציביות שהכרעה אחרת מזו המוצעת לגביהן – תיצור קשיים אדירים ביחס לתקציב 2008) וכן בשל השיהוי שלקה בו העותר בהגשת העתירה שבכותרת (השוו: בג"צ 8842/12 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל (17.01.2013) (להלן – ענין התנועה למען איכות השלטון)) – הנני סבור שלעת הזו הפגם האמור מצדיק רק תוצאה של "התראת בטלות" לעתיד, שכן בשלב זה הפגמים לא חצו עדיין
--- סוף עמוד 78 ---
סופית את כל "הקווים האדומים" והתיקון עדיין חוקתי (השוו: בג"ץ 6427 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1), 619 (2006)).
אפרש ואפרט עוד את הדברים מיד בסמוך.
- אפתח ואומר כי העותר ביקש לבסס עילה ותרופה קיצוניות הרבה יותר מאלו שאומצו על ידינו: הוא גרס כי התיקון כולו – איננו חוקתי, ולפיכך הוא בטל מעיקרו. אינני סבור שטיעון מרחיק לכת זה – ראוי להתקבל כאן (אף שאינני שולל את היתכנותו העקרונית במקרים נדירים מאוד בעתיד, שיש לקוות שלא יקרו בארצנו לעולם). ביחס לנושא זה כולו – עיינו: ספר רוזנאי; אהרן ברק "תיקון של חוקה שאינו חוקתי" בתוך ספר גבריאל בך 361 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך, עורכים, 2012)).
על-פי ספר רוזנאי (שם בעמ' 144-141) ניתן לתקוף תיקון חוקתי בטענה שאיננו חוקתי – באחת (או יותר) משלוש עילות:
א) אם הוא מפר סעיף מפורש בחוקה, שאמור להיות "נצחי" (אין כזה בנמצא אצלנו בחוקי היסוד ולכן עילה זו איננה רלבנטית לגבינו).
ב) אם הוא חורג מהותית מיסוד בסיסי ביותר של עקרונות המדינה והעם, או של השיטה המשפטית הנתונה (אצלנו ניתן להחיל זאת, למשל, על מהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית).
ג) אם התיקון נעשה שלא בתום לב, במשמעותו ובנפקותו המשפטית העמוקה של מושג זה (עילה זו היא הבסיס לסעד "התראת הבטלות" לעתיד, שעליו החלטנו בפסק דין זה).