- עתה אבהיר מדוע עילה 8ב) הנ"ל – איננה ישימה פה. התיקון, שבו אנו עוסקים בעתירה זו אכן פוגע (לכאורה זמנית) בריבונות הכנסת ובעצמאותה (השוו: ענין קווטינסקי), בפיקוח שהכנסת אמורה להשית על הממשלה בפעילותה התקציבית (עיינו והשוו: בג"ץ 8749/13 חה"כ סתיו שפיר נ' שר האוצר (13.08.2017) (להלן: ענין שפיר), במעמד האופוזיציה (עיינו והשוו: בג"ץ 9029/16אבירם נ' שרת המשפטים (01.02.2017)), ואפילו בקואליציה (וכך התבטא השופט ח' כהן בספרו: המשפט (תשנ"ב) בהקשר כאמור: "דרישת חוק היסוד לחקיקה של התקציב יש בה יותר מאשר
--- סוף עמוד 79 ---
דרישה פורמאלית: היא יוצרת פורום אשר בו הממשלה יכולה להידרש לנמק ולהצדיק כל הוצאה והוצאה שבדעתה לעשותה. עיקר הויכוח על פרטי התקציב מתנהל עוד בממשלה ובוועדותיה, והוא משום שהתקציב מעורר מריבות התנגשויות אינטרסים בתוך הקואליציה לא פחות (ולעתים אף יותר) מאשר בין הקואליציה לאופוזיציה. לענין התקציב נדמה למשקיף מן החוץ, שכל משרד ממשלתי הוא מעין אימפריה בפני עצמה, השואפת להשתלט על מירב המשאבים" (שם בעמ' 360 ואילך)).
עם זאת אי אפשר לומר על התיקון כי הוא חורג מהותית מיסוד בסיסי ביותר של עקרונות המדינה והעם, או של השיטה המשפטית בישראל, ולוּ בשל זמניותה הלכאורית של הוראת השעה. יתר על כן האפשרות לאשר תקציב דו-שנתי נזכרת במספר חוקות בעולם כאופציה פוטנציאלית (ראו, למשל, בגרמניה סעיף 110(2) ל-Grundgesetz, GG), אף שבפועל אין מדינות שנוהגות כך, למעט בחריין (על כך העיר בשעתו חה"כ גפני, יו"ר ועדת הכספים: "צריך לצמצם את זה עד כמה שניתן, לא להפוך את מדינת ישראל שתהיה כמו בחריין". ראו: פרוטוקול מס' 341 מישיבת ועדת הכספים של הכנסת מתאריך 23.05.2016 – עמ' 36 לפרוטוקול).
- בצד שלוש עילות התקיפה האפשריות הנ"ל כנגד תיקון מעין זה שאנו דנים בו כאן, דומה עלי שיתכן וקיימות גם עילות נוספות (שאף הן אוזכרו בהקשרים דומים בספר רוזנאי).
אחת מהן פותחה פה על-ידי חברי, השופט נ' הנדל, בסעיף 6 לחוות דעתו, שם הוא העלה תהיה שמא התיקון לוקה גם בכך שהוא פרטני וחל על שחקנים מוגדרים (גם אם לא בשמם) – בהתיימרו להסדיר את יחסי הכוחות שבין הכנסת ה-20 והממשלה ה-34, המכהנות בשנים 2017 ו-2018. בנוסף הוא מעיר (שם, שם) כי:
"קושי זה אף מתעצם במידה מסוימת נוכח שני הכובעים שחובשת הכנסת, ומעוררים סוגיה מעניינת של ניגוד עניינים: הכנסת ה-20, בכובעה כרשות מכוננת, "מכוננת לעצמה" נורמה ייעודית שתסדיר אך ורק את יחסיה שלה, בכובעה כרשות מחוקקת, עם הממשלה (לדיון במגבלות אפשריות על "חקיקה עצמית" – בין היתר, בשל ניגוד עניינים ופגיעה בהפרדת הרשויות – ראו: יואב דותן "איסור 'החקיקה העצמית' כמגבלה חוקתית בפסיקת בית המשפט העליון" משפטים לא 771 (2001); איל גבאי "שינוי רטרוספקטיבי לחוק יסוד: הממשלה – חוקתיותו" הפרקליט מד 151, 170-172 (1998))".