בשלב השני, שחשיבותו מתעצמת במקרים שבהם אין חוזה כתוב בין הצדדים, יש לבחון את סכום דמי התיווך שלהם זכאי הטוען. בענייננו, סוגיה זו דורשת מענה למספר שאלות משנה – (א) מהו שיעור דמי התיווך שלהם זכאי חסן (ב) מהו שווי העסקה שממנה ייגזר שיעור דמי התיווך (ג) מאיזה חלק מן העסקה זכאי חסן לדמי תיווך. לאחר כל אלה, ואם נידרש לכך, יהא מקום להכריע גם בסוגיית המע"מ ובשאלה אם אזורים ובוימלגרין קפיטל חייבים יחד ולחוד.
האם נכרת חוזה תיווך
- כיוון שענייננו בעסקה למכירת מניות, להבדיל מעסקה לרכישת מקרקעין, אין בענייננו תחולה לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, כך שאין דרישה כי חוזה התיווך יהיה בכתב דווקא כנדרש בסעיף 9(א) לחוק זה. על כן, את השאלה אם נכרת חוזה בין קבוצת אזורים לחסן יש לבחון ככל חוזה, על פי דיני החוזים. ביחס לדרישה זו קבעה הפסיקה כי:
"משטוען פלוני – מתווך – כי זכאי הוא לדמי תיווך בגין עיסקה שנקשרה בין שניים אחרים, נושא הוא בנטל להוכיח, בראש ובראשונה, כי נקשר הסכם בינו לבין אחד מן הצדדים, או בינו לבין שני הצדדים, ולפיו יבצע פלוני את פעולת התיווך. לשם כך אין צורך בקיבול מפורש של הניצע וניתן ללמוד על גמירת-דעתו של הניצע להיעזר בשירותי התיווך של פלוני גם מהתנהגות הצדדים או מחילופי הדברים ביניהם" (עניין יצחקוב, בעמוד 847).
- במקרה דנן, בית המשפט המחוזי קבע כי נכרת הסכם תיווך בין חסן לקבוצת אזורים, ולא מצאתי יסוד להתערב בקביעה זו. ראשית, כלל הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם מסקנות הערכאה המבררת אינן מתיישבות עם הגיונם של הדברים והשכל הישר, או כאשר נעלמו מערכאה זו עובדות מהותיות (ראו למשל: ע"א 1211/14 יחזקאל גוטשל נ' פקיד שומה למפעלים גדולים [פורסם בנבו] (11.11.2015)). הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ובחנה את כלל הראיות (וראו: ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ [פורסם בנבו] (12.07.2015)). בענייננו, ההכרעה אם נכרת הסכם תיווך אם לאו היא בעיקרה עובדתית, ומבוססת רובה ככולה על עדויות הצדדים שהעידו לפני בית המשפט המחוזי. בפרט, ההכרעה נסמכת על כך שבית המשפט המחוזי העדיף את עדותו של חסן בנוגע לכריתת ההסכם, וכן מצא לה חיזוקים בעדויות אחרות – הן בעדותו של ועקנין שהצהיר כי משימת התיווך הוטלה על חסן, והן בעדויות מטעם קבוצת אזורים שתמכו את טענתו (ראו למשל סעיף 3 לפסק הדין ואת האמור שם בהתייחס לעדויותיהם של לוז וטובול). כבר מטעם זה ניתן היה לדחות את טענות אזורים לעניין עצם כריתתו של חוזה תיווך.