נב. במקרה דנא מתמקדת התובענה, כאמור, בדיווחי המערערת בנוגע לעלויותיה בגדרי דיווחיה העיתיים, שעל בסיסם – כנטען – נקבע תעריף החשמל, ובפרט נוגעת היא לסוגית הכללתם של כספים אשר שולמו – לכאורה, ביתר – הן בגין רכיבי שכר מסוימים והן נוכח הטעות האקטוארית סביב התחייבויותיה הפנסיוניות של החברה. האם יש לראות פעולה זו משום מעשה או מחדל שעלולים להטעות את צרכני החשמל? לאחר עיון ממושך ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להשיב על השאלה בחיוב. דומה, כי ניתן להשקיף על פעולת המערערת משתי נקודות מבט אפשריות: האחת, מעשה שעניינו הכללתן של עלויות מסוימות בדו"חותיה הכספיים; והשניה, מחדל המתבטא באי דיווח מלוא העובדות הרלבנטיות הנוגעות לאותן עלויות. ואולם כך או כך סבורני, כי אין מתקיימים היסודות הנדרשים לשם התגבשותה של עילת איסור ההטעיה.
נג. ככל שנראה בדיווחי המערערת משום מעשה, יש לבחון האם דבר הכללתן של עלויות הטבות השכר והטעות האקטוארית עולה כדי הטעיה צרכנית. לעניין זה נטען בבקשה, כי אין מדובר בהטעיה במובנה ה"קלאסי", אלא בהטעיה עקיפה, שאינה מתאימה להתברר במסגרתה של תובענה ייצוגית. המערערת סומכת ידיה על פסק הדין בעניין בקר, שם נדונה בקשה לאישורה של תובענה ייצוגית כנגד חברת הסלולר סלקום, בגין גבייתם של דמי ביטוח בתוספת מע"מ, בטענה כי שירותים כגון דא פטורים מתשלום מס. באותה פרשה נקבע, כי לא קמה לתובעים עילת ההטעיה הצרכנית:
"מקום שבו לא היה בגילוי כדי להכשיר פעולה מסוימת, לא ניתן לומר כי קמה עילה של הטעיה. כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך – לפי הדין האוסר את הפעולה – ולא על-פי עילה עקיפה של הטעיה" (פסקה 14, מפי השופט – כתארו אז – א' ריבלין, ההדגשה הוספה – א"ר).
דומני, כי דברים אלה יפים אף לנידון דידן. אם נניח – לצורך הטענה – כי העלויות האמורות אכן פסולות מיסודן, נוכח קיומן של חריגות שכר או בשל טעות אקטוארית המחויבת תיקון, הדעת נותנת שאין להכיר בהן מעיקרא אף במסגרת קביעתו של התעריף. בנסיבות אלה נראה, כי אפילו היתה המערערת מגלה על דבר הכללתן בדו"חותיה הכספיים, לא היה בכך כדי להכשיר את המעשה בדיעבד, ועל כן אין עילת ההטעיה מהוה האכסניה מתאימה לבירורה של הטענה.