נד. מן העבר השני, ככל שנסווג את הפעולה כמחדל, נראה כי מתעוררת בעיה מסוג אחר, אשר נוגעת לדרישת ההסתמכות. באשרו את התובענה הנוכחית כייצוגית קבע בית המשפט המחוזי, כי דרישה זו נתמלאה בענייננו, הואיל והמשיבים שילמו בעבור צריכת החשמל בהתאם לחשבונות אשר הפיקה המערערת, וזאת בהנחה כי אלה משקפים את התחשיב הנכון של עלויות החשמל, מחמת היות החברה גוף דו-מהותי אשר פועל כדין (לדו-מהותיותה של חברת החשמל ראו בג"ץ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מא(2) 449, 461 (1987), להלן עניין מיקרו דף; בר"מ 1106/04 ועדה מקומית לתכנון ובנייה-חיפה נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה ג' לחוות דעתי (2006); וכן אסף הראל גופים דו-מהותיים: גופים פרטיים במשפט המינהלי 511–517 (2008). הגם שעל פני הדברים נראה נימוק זה משכנע, אתקשה להלמו בנסיבות. אפילו נצא מן ההנחה, לפיה סבורים צרכני החשמל, ובצדק לטעמי, כי המערערת מחויבת בסטנדרט התנהגות מעין-ציבורי משום מעמדה כספקית של שירות חיוני, מסופקני אם ניתן ליחס להם ידיעה – ומכל מקום, כזו העולה כדי הסתמכות – לגבי מרכיביו של תעריף החשמל ואופן קביעתו. ונזכיר, כי אין המחדל הנטען מתבטא בפרסום חוצות הלוקה בחסר, או שמא בהשמטת מידע מחשבון החשמל אשר מונפק לצרכנים; לאמיתו של דבר, נוגעת פעולת המערערת למישור היחסים שבינה לבין לקוחותיה רק באופן עקיף. דומה, איפוא כי אפילו נחשפו צרכני החשמל למידע הרלבנטי, לא היה בכך, ככל הנראה, כדי להשפיע באורח משמעותי על התנהגותם (ראו והשוו עניין ברזני, בעמ' 619). בצד האמור נכון אני להניח, בחינת למעלה מן הצורך, כי אפשר שמחדלה הנטען של המערערת הביא ל"שרשרת אירועים" אשר הגיעה בסופו של יום אל הצרכנים וגרמה להם נזק (דנ"א ברזני, בעמ' 415, מפי השופט חשין), וזו עלולה לשמש תחליף לדרישת ההסתמכות הישירה (ראו והשוו ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 10 (2008)). דבר זה שובה לב, ברם אין אנו נדרשים לפסוע בדרך זו, העלולה להיות פתלתלה, נוכח המסקנה כי קיימת במקרה דנא עילת תביעה אישית חלופית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, אשר תוצג להלן.
עשיית עושר ולא במשפט
נה. פריט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי במסגרת החוק ניתן להגיש "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". עינינו הרואות, כי מדובר בהגדרה כללית, אשר חובקת מנעד רחב של יחסי עוסק-לקוח, ואינה מוגבלת לחוק הגנת הצרכן בלבד (ראו והשוו עניין קו מחשבה, בפסקה 14; כן ראו קלמנט, בעמ' 134–135). משכך אין מניעה לבחינת עילת תביעה אישית בנידון דידן מכוח דיני עשיית העושר (לעניין תחולתו של חוק עשיית עושר ולא במשפט מקום בו חלים אף דברי חקיקה אזרחיים נוספים ראו רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 457–459 (1998); ולדוגמה מן העת האחרונה ראו ע"א 7115/14 סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (3.7.17), להלן עניין סירוגה-ברניר).