נו. ביסודם של דיני עשיית עושר ולא במשפט מונח הרעיון, כי יש לשלול התעשרות של אדם אחד על חשבון חברו (דניאל פרידמן ואלון שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט – כרך א' 23 (מהדורה שלישית, 2015), להלן פרידמן ושפירא בר-אור). מרעיון זה נגזר העיקרון הכללי, הקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר, ולפיו:
"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".
משמעות הדבר, כי החיוב בעשיית עושר נעשה מכוח הדין (וזאת, בניגוד למשל לחיוב החוזי, המושתת על רצון הצדדים), בעוד הסעד המבוקש הוא השבת הרווח שהפיק הנתבע על חשבונו של התובע (פרידמן ושפירא בר-אור, בעמ' 23). מספר שיקולים מנחים את בית המשפט בהחילו את העיקרון הכללי: עצמת זכותו של התובע, אופי הפגיעה באינטרס שלו, התנהגותם של הצדדים, וטיב הפעולה שמכוחה זכה הנתבע ברווח (שם, בעמ' 82); ודוקו – אין שיקול אחד גובר מעיקרא על משנהו, והם ייושמו של אלה ייערך בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
נז. לשיטת המערערת והיועץ המשפטי לממשלה, אין מקום להחלתם של דיני עשיית העושר בענייננו, הואיל וגבייתו של חשבון החשמל מן הצרכנים נערכה כדין – קרי, בהתאם לתעריף בר תוקף – ומשכך לא מתקיימת התעשרות "שלא על פי זכות שבדין". טענה זו נסמכת על פסיקתו של בית משפט זה בעניין קו מחשבה, אשר עסק בתעריף שגבתה חברת בזק בעבור שירותי שיחות בינלאומיות. באותה פרשה טענו התובעים, כי בתקופה שבה היה לבזק מונופול בשוק השיחות הבינלאומית, גבתה החברה את המחיר המרבי שנקבע בשעתו במסגרת תקנות הבזק (תשלומים בעד שירותי בזק המפורטים בתוספת לחוק – שירותים בארץ), תשנ"ו-1996 (להלן תקנות הבזק), ואשר חרג לשיטתם מעלויותיה הממשיות. טענה זו נדחתה בפסק הדין, בנימוק כי בזק גבתה את המחיר מכוח התקנות, ומשכך על פי זכות שבדין, ככל שלא הוטל דופי בחוקיותן של אלה. אף ברע"א 6567/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713 (1998) (להלן עניין עיזבון גת) שעסק בסוגיה קרובה נקבע, כי אין לאפשר תקיפה עקיפה של תקנות הבזק באמצעות תובענה ייצוגית כנגד שיטת החישוב של תעריף השיחות, בהיעדר קיומם של ליקויים היורדים לשורש תקפותן. בכל הכבוד סבורני, כי אין כוחן של קביעות אלה יפה לנידון דידן, הואיל והמערערת אינה מי שקבעה את התעריף, אלא רשות החשמל. ויוטעם, כי אין המדובר בעניין של מה בכך – בפרשות שנזכרו היה עצם קביעתו של התעריף על-ידי בזק (ולפי הנטען, ביתר) המעשה שבגינו הוגשו התובענות הייצוגיות כנגדה, ואילו במקרה דנא מקורה של התביעה בדבר הכללתן של הוצאות מסוימות בדו"חות כספיים מטעם המערערת, וכשרותה של פעולה זו היא אשר שנויה במחלוקת בין הצדדים. עסקינן איפוא בשוני מהותי, שכן מעשה הדיווח לרשות החשמל אינו מוגן מעיקרא על-ידי הוראות דין כלשהן, וזאת להבדיל מקביעתו של תעריף החשמל על-ידי הרשות, הנערכת בהתאם לחוק. ועוד, דעת לנבון נקל כי את הביטוי "שלא על פי זכות שבדין" יש לפרש באופן שלא יהוה מגן ומסתור לנתבע או לנתבעת מפני מעשים שהם עצמם שלא כדין, כך שנימצא בתחרות בין שני "שלא כדין". ואוסיף, כי אפילו היה מקורה של העילה בתעריף אשר נקבע על-ידי הרשות, אין בכך בהכרח כדי להפוך את ההתעשרות הנטענת לכזאת שנערכה על פי זכות שבדין, ככל שקביעתו אכן נערכה על יסוד הנחות מוצא שגויות. כבר נפסק, כי הוראה שגויה של רשות מינהלית אינה מבססת זכות שבדין (וראו עניין סירוגה-ברניר, בפסקה 48), והדברים נאמרים בענייננו מקל וחומר, נוכח הטענה כי למערערת עצמה היתה לכאורה השפעה על מהלך קביעתו של התעריף.