ס. מכל מקום, ברי כי לפנינו שאלה מובחנת – האם יש לראות את צרכני החשמל כבעלי קרבה מספקת לעשיית הרווח, וזאת כמובן ככל שאכן תימצא פסולה. שאלה זו מורכבת בתורה ממספר שאלות-משנה, עובדתיות ומשפטיות כאחד: האם וכיצד השפיעו דו"חותיה הכספיים של המערערת על קביעתו של תעריף החשמל הרלבנטי; כלום היה על המערערת להימנע מדיווח על חלק מהוצאותיה – הללו שהוצאו שלא כדין – ומשלא עשתה כן, דבק בה רבב; והאם יש להבחין לעניין זה, בין העלויות שמקורן בשכר העובדים לבין העלויות אשר נבעו מן הטעות האקטוארית סביב התחייבויותיה הפנסיוניות. דומני, כי אף לא אחת מן השאלות הללו מעוררת, על פניה, קשיי ניתוח העלולים להוות מכשול בפני המשך בחינתם של התנאים לאישור התובענה דנא כייצוגית. אדרבה, דיני עשיית העושר – ובפרט העיקרון שלא ייצא חוטא נשכר – משתלבים היטב עם תכליתו הציבורית של מוסד התובענה הייצוגית (ראו עניין א.ש.ת., בעמ' 237, דויטש, עשור לתובענות ייצוגיות, בעמ' 22, וכן אצל אלון קלמנט "התביעה הייצוגית כמכשיר לנטרול יתרונותיו של נתבע יחיד על-פני תובעים רבים: בעקבות פסק-הדין ברע"א 3126/00 מ"י נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ" מחקרי משפט כא 387, 401 (2004)), ועל כן אך טבעי לילך בדרך אשר יתוו אלה בעבורנו.
סא. סיכום ביניים: הגעתי איפוא לכלל מסקנה, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שעומדת למשיבים עילת תביעה אישית הנכללת בגדרי התוספת השניה לחוק, מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר.
יתר התנאים לאישורה של תובענה ייצוגית
סב. סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות פורט ארבעה תנאים לאישורה של תובענה כייצוגית, בהינתן קיומה של עילת תביעה אישית:
"(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב".
הואיל וענייננו בערעור על החלטה לאשר את התובענה כייצוגית, אין אנו נדרשים לבחינתו של כל תנאי לגופו. נתמקד איפוא בתנאים אשר התקיימותם נתונה במחלוקת בין הצדדים.