עח. אף לגופו של עניין סבורני, כי אין הצדקה לנעילת הדלת בפני ההליך האזרחי בכלל, והתובענה הייצוגית בפרט, אך מפאת טיבן הציבורי של חלק מן הסוגיות המונחות לפתחנו. אין לכחד, כי "רוח ציבורית" מסוימת שורה על ענייננו. הדבר נובע הן ממעורבותן של רשויות המינהל – רשות החשמל, מזה, והממונה על השכר, מזה – והן מאופיה של המערערת, אשר ציבור צרכניה חופף באופן כמעט מוחלט לציבור תושבי המדינה בכללותו (וראו לעניין זה עניין מיקרו דף, בעמ' 461, שם כונתה המערערת "יצור כלאיים", נוכח שליטתה על אחד מגורמי הייצור המרכזיים במדינה). אולם יש לזכור כי ההליך הייצוגי משרת בראש וראשונה תכליות ציבוריות, וביניהן אכיפת החוק במישור האזרחי. והנה בנידון דידן נראה, כי אכיפה בדמות השבתם של רווחים שעשתה המערערת על חשבונו של הציבור שלא כדין, תוך מודעותה לאי החוקיות אשר דבקו בהם, יכולה לשמש בנסיבות השלמה נאותה למנגנונים הרגולטוריים שנועדו לפקח עליה. עם זאת חש אני צורך להטעים, כי אין פירוש דברינו כאן "הזמנה למסיבה" לתובענות ייצוגיות ביד רחבה כנגד הממשל. עמדתי בעניין "היד הקלה" למטרות שכר טרחה וכיוצא בזה בתובענות ייצוגיות הובעה בעניין פריניר (פסקאות ח'-ט').
עט. איני שותף איפוא לעמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה כי פסיקת השבה בענייננו כמוה כקביעת מחירו "הראוי" של התעריף בדיעבד (וראו לעניין זה אצל Vaheesan, בעמ' 954), אגב בירורה של התובענה הייצוגית לגופה. אכן, אין זה ממנהגו של בית המשפט להתערב בהחלטותיה המקצועיות של הרשות (בג"ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט, פסקה ל' (2015)), בודאי שעה שעסקינן בהימנעות מפעולה, המאפיינת ככלל את הביקורת השיפוטית בתחום האסדרה (וראו אסף אקשטיין "מי מפקח על המפקחת? ואת מי היא משתפת? רשות ניירות ערך הישראלית במבט השוואתי" משפט ועסקים יט 195, 258 (2015)). ברם, דומני כי אין מנוס מביקורת מסוימת במקרה דנא, בכל הכבוד, נוכח העובדה שבסופו של יום נכרכה התעשרותה של המערערת בפיקוח חסר מטעם רשות החשמל, שכן אין חולק כי קבעה את התעריף בהתבסס על הדו"חות הכספיים אשר הועברו לה על-ידי המערערת, אף שכללו את עלויותיהן של רכיבי שכר ששולמו בניגוד לדין. ביקורת דומה – בכל הכבוד – מתחייבת אף ביחס לממונה על השכר, בשל נסיגתו הלכה למעשה, באשרו את ההסכם הקיבוצי, מן הקביעות הנחרצות בהחלטותיו שלו בדבר אי החוקיות אשר נפלה בהטבות השכר האמורות. אך נשוב ונטעים, כי אין ענייננו בהתערבות ישירה בפעלה של הרשות, אלא במניעת התעשרות בלתי מוצדקת של אחת החברות החזקות במשק, באמצעות השבתם של הכספים אשר נגבו ביתר מציבור לקוחותיה. משכך הגעתי לכלל מסקנה, כי התובענה הייצוגית אכן מהוה הדרך היעילה וההוגנת ביותר לפתרון הסכסוך שלפנינו, על מגוון היבטיו הציבוריים.