סוף דבר
פ. אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל בחלקו, כך שתיותר בעינה החלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר את התובענה כייצוגית בכל הנוגע להטבות השכר, אולם יבוטל ראש התביעה שעניינו הטעות האקטוארית. אשר על כן, אציע כי התיק יוחזר לפתחו של בית המשפט המחוזי לשם פסיקתו של סכום ההשבה המדויק, בכפוף לבדיקה מחודשת ומוקפדת של בית המשפט המחוזי עתה, לעניין הנזק. איננו יודעים אם הערכת הנזק אשר בוצעה על-ידי המשיב 1 בשעתו סובלת מאי-דיוקים או מהפרזות; נזכור כי נדרשנו כשלעצמנו לזיקת הבסיס לסכום התביעה, משלא הציגו המערערת או היועץ המשפטי לממשלה חוות דעת כלכלית או ראיה מספקת אחרת שיש בה כדי לבסס טענת-נגד (ראו והשוו רע"א 2282/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' לוי, פסקה 18 (2015)). הדברים טעונים איפוא בדיקה מחדש, ובית המשפט המחוזי יבדוק עתה כחכמתו. כן סבורני, כי על המערערת לשלם למשיב 1 הוצאות משפט ושכר טרחה בגין ההליך הנוכחי, בסך 50,000 ₪.
פא. אשר למשיבים 2–4, אציע לחבריי לפסוק לטובתם גמול בסך 50,000 ₪ אף שבקשתם נדחתה, וזאת מכוח סעיף 22(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, נוכח חשיבותה הציבורית של התביעה שהוגשה מטעמם (ראו סעיף 22(ב)(3) לחוק, וכן ע"א 9134/05 לויט נ' קו אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, פסקה 18 (2008)), בין היתר בשל תרומתה להנעת הליך הבדיקה היסודי של רכיב עלויות הפנסיה בתעריף החשמל, כמפורט מעלה בפסקה ל"ד (ראו והשוו רע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה, פסקה 50 (2015)); בהתאם, מוצע כי ישולם לבאי כוחם שכר טרחה בסך 300,000 ₪ (כולל) לפי סעיף 23(ג) לחוק.
המשנה לנשיאה (בדימ')
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף ועתיר החומר המשווה של חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין. הנני מרשה לעצמי להוסיף שתי תובנות:
א) הגישה האמריקנית, הקרויה Filed Rate Doctrine, אשר שוללת תובענות ייצוגיות "עקיפות" כנגד תעריפים שאושרו – מעבר לכך שהיא מעוררת ביקורת רבה עליה בארה"ב – איננה ראויה להחלה במשפט ארצנו. אבהיר:
בישראל – המשפט המינהלי מבוסס על ביקורת שיפוטית ראשונית (ישירה, או עקיפה) של מעשי המינהל, בו בזמן שבארה"ב – בתחומים שונים – הרגולציה עצמה נעשית באופן מקצועי, על בסיס משפטי-כלכלי, על-ידי רשויות עצמאיות, ולא על-ידי הממשל (הביקורת השיפוטית באה במקרים אלה, במידת הצורך, רק בשלב מאוחר יותר והיא בעיקרה "ישירה"). לכן לעתים קרובות עולה בארה"ב הטענה כי אין שם מקום לביקורת שיפוטית "עקיפה", על דרך של תובענה ייצוגית, בנושאי תיערוף, ואולם השוני בין שתי השיטות המשפטיות (זו שלנו וזו האמריקנית) בהקשר לדרכי האסדרה של תעריפים והפיקוח עליהם – מכתיב אצלנו את התוצאה של שלילת הדוקטרינה האמריקנית הנ"ל.