- עם זאת, סבורתני כי בבוא בית המשפט של פירוק לבחון אם ראוי להמחות זכות תביעה, הבחינה צריך שתהא זהירה ומדוקדקת, יותר מן הבחינה הנערכת ברגיל בהתייחס לאישור הגשת תביעה על ידי מפרק. כך, בדומה להלכות הנוהגות במשפט המשווה שנזכר לעיל, יש לתת את הדעת להגיון הכלכלי הכולל של עסקת ההמחאה, בעיקר מזווית הראייה של הנושים אך תוך התחשבות גם ביתר הגורמים הרלוונטיים (ראו גם עניין פרדס חנה, בפסקאות 7-6; עניין סיבל, בפסקה 7). עם זאת ולמען הסדר יוזכר כי בענייננו אין עוד לחברה נושים חיצוניים, ועסקינן אך בבעלי המניות שהם בבחינת נושים נדחים (לפי סעיף 248 לפקודת החברות).
בהקשר זה טוענת JKV כי בנסיבות המקרה יש בהמחאה כדי לפגוע בסדר הנשייה, מאחר שלבעלי מניות הבכורה נתונה עדיפות בחלוקת עודפי החברה בפירוק, אך אם תתקבל התביעה יוותר בידי קבוצת המיעוט חלק הארי של הסכום שייפסק לטובת החברה. המענה לטענות אלה טמון אף הוא בהבחנה שבין חברה לבין בעלי מניותיה. אכן, קיים פער ניכר בין הסכום שהיה נכנס לקופת הפירוק אילו המפרק היה זה שמנהל את התביעה (וככל שזו תתקבל) – 100% – לבין המצב הנוכחי שבו רק 20% מהפירות יתקבלו בקופת הפירוק; וכפי הנראה בשני המצבים ובשל גובה השקעתה בחברה, תגרוף JKV לכיסה את רוב הסכום שייכנס לקופת הפירוק. ואולם אין לכך דבר עם סדר הנשייה בחלוקת עודפי החברה בפירוק, מכיוון שכפי שהדגיש ובצדק בית המשפט המחוזי, מדובר בשני שלבים נפרדים. השלב הראשון עניינו הטבת נזקי החברה, כשבהיעדר המשאבים הדרושים לשם כך בקופתה, מתממשת באמצעות קבוצת המיעוט, שתגרוף לכיסה את חלק הארי של הפירות – אך ללא שקופת הפירוק תיגרע במאום בשל ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך, לנוכח התחייבות קבוצת המיעוט לשאת בעלויות אחזקת החברה וניהול התביעה בעת שזו תתברר. רק בשלב הבא יחלקו ביניהם כלל בעלי המניות את כספי החברה לרבות אלה שיתקבלו בעקבות התביעה, בהתאם לאחזקותיהם. נכון שקודם לכן תקבל לידיה קבוצת המיעוט 80% מפירות התביעה, ואולם נקודת המוצא היא שאלמלא הומחתה זכות התביעה לידי קבוצת המיעוט, ובהיעדר אמצעי מימון בידי החברה שבפירוק כבענייננו, לא היתה התביעה באה לעולם וממילא לקופת הפירוק לא היה נכנס כסף כלל.
- בהמשך לכך, הטענה שבפי המערערים בדבר הצורך בעריכת הליך "דו-שלבי" – ראשית לדון בעצם ההמחאה, ורק לאחר וככל שזו מאושרת, להמשיך ולדון באופן מימונה וניהולה, בפרט בנוגע לזהות הגורם שתומחה לו הזכות – דינה להידחות. באופן עקרוני ייתכן שמן הראוי כי הצעת המחאה תובא לאישור בית המשפט על ידי המפרק ישירות, לאחר שבחן מספר חלופות אפשריות; אך לא ראיתי לקבוע בעניין זה מסמרות במקרה דנן (וראו גם עניין סיבל, בפסקה 10). כך הואיל וכפי שמציין הכנ"ר, בהמחאת זכות תביעה של חברה אין להתחשב רק בתנאי המימון המוצעים, אלא גם במהותה של הזכות, בעילות הניצבות ביסודה וביחסים שבין השחקנים השונים בהליך הפירוק. לפיכך גם אין לקבל את טענתה של JKV כי יש לערוך מכרז, מה גם שהדבר לא התבקש מטעם המפרק והמערערים לא הצביעו על כל מקור שבדין המטיל חובה כזו (והשוו לפסק דין שניתן בבית המשפט העליון של מדינת New South Wales באוסטרליה ב-In the matter of S.C.W. Pty Ltd. [2013] NSWSC 578, ובו אושרה עריכת מכרז על ידי מפרק להמחאת זכות תביעה של חברה, בהתקיים נסיבות מסוימות).