"הפעולות שנעשו על ידי בעלי מניות ונושאי משרה מקבוצת הרוב, ובמרכזן הפעולות הנ"ל, לכאורה, אינן עולות בקנה אחד עם טובת החברה, ועולות לכאורה כדי הפרת חובות אמונים, הפרת חובות זהירות, הפרת חובות הגינות, ויש בהן גם, כדי להוות הפרה של חובת תום לב וחובות אחרות על פי דין, ואף כדי תרמית – הכול לפי העניין וחומרת המעשים של הנפשות הפועלות הרלוונטיות. למצער קמות לחברה לכאורה עילות תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט" (סעיף 148 לדו"ח החקירה).
מכאן שלעמדת המפרק, על יסוד דו"ח חקירה שמהווה כאמור תשתית ראייתית לכאורית להגשת תובענה מתאימה, עומדת לחברה זכות תביעה בעילות שונות, בגין הנזקים שנגרמו לה מצד הנתבעים הפוטנציאליים; זכות זו אינה נוגעת לנזקם האישי של בעלי המניות – כי אם לנזקה של החברה, וספק אם יש מקום לתביעה אישית מטעם בעל מניות בגין נזק זה (ובמובן זה שונה התביעה שכנגד שהוגשה בשם החברה מהתביעה שהגישה JKV נגד קבוצת המיעוט. וראו והשוו, רע"א 3800/15 טי.אר.די אינסטרום בע"מ נ' זאבי, בפסקאות 28-27 (8.2.2017); רע"א 1644/10 רחין נ' זמלר, בפסקה 16 (7.12.2011); ע"א 3506/09 צאייג נ' קסלמן וקסלמן רואי חשבון, בפסקאות 12-10 (4.4.2011); עניין גרינפלד, בפסקאות 15-13; אברהם, בעמודים 152-151; כהן – בעלי מניות, בעמודים 450-439). כידוע, למפרק נתון שיקול דעת רחב בהחלטה אם כדאי ונכון להגיש תביעה בשם חברה בפירוק, וסמכותו של בית המשפט ביחס להחלטות המפרק מסוג זה "נושאת אופי של פיקוח" (עניין בונוביל, בפסקה 8; כהן – פירוק, כרך א', בעמודים 360-358); ובהתאם לכך נמצא בענייננו שיש מקום להגשת תביעה נגד אחדים מחברי קבוצת הרוב – החבים לכאורה כלפי החברה. לא רק זאת, אלא שעוד נמצא כי מכורח הנסיבות יש לעשות כן בדרך של המחאת זכות התביעה לקבוצת המיעוט. ואולם זהותו של הגורם המממן ומנהל את התביעה אינה משנה את אופייה ומהותה, מבחינה זו שההמחאה תכליתה אך להביא למימוש ולמיצוי של זכות התביעה העומדת לחברה.
המסקנה שיש טעם בהמחאה מתחזקת אם עורכים היקש לסוגיית התביעה הנגזרת. אילולא היתה מונלייט בפירוק, חברי קבוצת המיעוט עשויים היו להגיש תביעה נגזרת בגין הנזקים שנגרמו לכאורה לחברה, כעולה מדו"ח החקירה. כפי שצוין לעיל, לא ניתן להגיש תביעה נגזרת לאחר שמונה לחברה מפרק, וזאת מן הטעם שהמפרק מקבל לידיו את סמכויותיהם של האורגנים השונים בחברה ומשכך באה על פתרונה בהקשר זה "בעיית הנציג", שבעטייה מלכתחילה עשויה לקום הצדקה להגשת תביעה נגזרת (כהן – בעלי מניות, בעמודים 493-492, וראו גם עניין גרינפלד, בפסקאות 18-17). במצב שנוצר בענייננו, המפרק הוא שמבקש (או מצטרף לבקשה) להמחות את זכות התביעה לקבוצת המיעוט, לאחר שבא לכלל מסקנה כי לחברה עומדת זכות תביעה כנגד קבוצת הרוב. כלומר, החברה עצמה – שקולה נשמע מפי המפרק – סבורה כי עומדת לה זכות תביעה שמימושה האופטימלי תלוי בהפקדתה בידי בעלי מניות מסוימים. מכאן שכשם שבתביעה נגזרת "הסמכות הנתונה לתובע הנגזר תחומה ומוגדרת לעניין ניהול התביעה הנגזרת בלבד, ואין בה כדי לאיין את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה" (ע"א 729/17 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, בפסקה 21 (31.7.2017)), כך בענייננו החברה (דהיינו המפרק) ומי שמבקש לתבוע בשמה (קבוצת המיעוט) – תמימי דעים באשר לטובתה.