'הפתרון האידיאלי' מונח בקרן זווית, אלא שהממשלה והכנסת, ברפיונן וחוסר נחישותן, נמנעות מלבוא וליטול; ולא היא. לא במדע מדויק עסקינן, ו'נוסחת פלא', כך נראה, אינה בנמצא. חוששני כי ביטולו של הסדר הגיוס, וחקיקת הסדר חדש תחתיו (שספק רב עד כמה יהא שונה מקודמו), לא ישימו סוף וקץ לצרת אי-השוויון בנטל; אדרבה.
- הוויכוח הנוקב בחברה הישראלית בסוגיית גיוס בני הישיבות, בעיקרו, אינו ויכוח משפטי. הוא משקף קונפליקט בין נראטיבים, התופסים באופן שונה בתכלית את סיפור המעשה הקולקטיבי המתרחש בגבולות ארצנו הקטנה. אותו מעשה עצמו, יש הרואים בו חובה מוסרית מן המעלה הראשונה; מנגד, יש הרואים בו 'גזירת שמד'."החוק הוא טביעת האצבע של הגיוון התרבותי והחברתי בתוכו הוא נוצר ובצלמו הוא נברא. ניסוחו משקף את האיזונים העדינים שבין כל קצוות החברה" (עניין קוונטינסקי, פסקה 6 לחוות דעתו של חברי, השופט הנדל); לטב ולמוטב.
- המשפט הוא כוח: הוא כופה על בני האדם כיצד לנהוג. בד בבד, הוא מספר סיפור, בונה עולמות ומחריבן:"עצם ההטלה של כוח נורמטיבי על מצב עניינים, אמיתי או מדומיין, הוא מעשה של בריאת נראטיב" (נומוס ונראטיב, בעמ' 6). האופן שבו בוחר בית המשפט לספר את הסיפור, פעמים שמשמעותו רבה יותר מאשר 'השורה התחתונה', הציווי שבסוף הדרך: מן העבר האחד, בכך בא לידי ביטוי כוחו הכופה של המשפט; מן העבר השני, לעתים זוהי הדרך לפעול לתיקון עולם. על המשפטן, ועל השופט בפרט, נגזר לחיות עם המתח הזה. ראשיתה של הסוגיה שהונחה לפתחנו איננה אפוא בעולם המשפט, גם לא אחריתה. המשפט הוא שחקן, אחד מני רבים, אך לכוחו משמעות מוגבלת. הכרה בכך היא נקודת המוצא; בנדון דידן, זוהי גם נקודת הסיום – לעת עתה.
- בדרכנו הפתלתלה והעיקשת אל עבר 'חזון אחרית הימים' של השוויון בשירות הצבאי, כבר צעדנו כברת דרך מסוימת. מקצת מן ההתקדמות הושגה בעקבות גלגוליה הקודמים של הסוגיה גם בבית משפט זה, חלקה בשל תהליכים חברתיים. הדרך ארוכה היא ורבה. כחברַי, גם אני מייחל ליום שבו האיזון שבין ערך לימוד התורה לבין הנשיאה המשותפת בעול החברתי, יתייצב בנקודת שיווי משקל ראויה; נקודה שבה תכיר החברה, מחד גיסא, בחשיבות הנודעת לערך זה,"והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח) ותאפשר לחבורת-לומדים הראויה לכך 'להמית עצמה באוהלה של תורה' (גם אם אינם נושאים בנטל השירות צבאי); ומאידך גיסא, יכיר הציבור החרדי בתביעה
--- סוף עמוד 138 ---