ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
מצטרף אני לניתוח החוקתי המקיף שבחוות דעתה של חברתי הנשיאה מ' נאור, ולסעד אותו היא מציעה, מנימוקיה.
- אין לכחד שנושא גיוס בני הקהילה החרדית לשירות צבאי, השב לפתחנו בגדרי ההליכים דנן, הוא חריג ויוצא דופן, גם בנוף המורכב של המשפט הציבורי הישראלי. ייחודיותו מביאה לידי כך שגם סעדים שניתנים על ידי בית משפט זה בהרכב מורחב, לא מביאים לקידום השוויון בנטל, וספק אם הסעד אותו אנו נותנים היום, יהיה אפקטיבי דיו, אם לא ילווה בתהליך חברתי מתאים (ועל תפקידן של הרשויות בתהליך
--- סוף עמוד 90 ---
זה אעמוד להלן). החשש הוא – כלשונה של חברתי הנשיאה – "כי מה שהיה הוא שיהיה וכי הניגון עוד ישוב ויחזור" (פסקה 71 לחוות דעתה).
- ברקע הסוגיה שלפנינו דילמה חברתית רגישה, המתאפיינת במורכבות מיוחדת הנובעת, בין היתר, מחשש בחברה החרדית כי גיוס לשירות צבאי, על נדבכיו השונים, יביא לפריצת המסגרות של בני הקהילה החרדית ולשינוי לא רצוי באורחות חייהם. עמד על הדברים השופטא' א' לוי בפרשת התנועה לאיכות השלטון:
"בעבור הקהילה, המבקשת לשמר את מאפייניה הייחודיים והחוששת מפני התפרקות נוכח מרכיבים בעולם ה'חיצוני' הנראים בעיניה כמאיימים – ובפרט בקהילה שהתבדלות היא מקווי דמותה הבולטים – כל דרישה הנתפשת כקריאה ליציאה אל מחוץ למסגרת אינה דבר של מה בכך. היא מעוררת חשד והתנגדות. על אחת כמה וכמה נכון הדבר שעה שמדובר ביסודות הנדמים כמעמידים בסכנה את עולם לימוד התורה" (בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 619, 785 (2006) (לעיל ולהלן: פרשת התנועה לאיכות השלטון)).
- על אף הקושי הפרטיקולרי בו מתאפיינת הסוגיה שלפנינו, וסימני השאלה לגבי האפקטיביות של הסעד אותו אנו נותנים, אין אנו רשאים להימנע מחובתנו לקיים ביקורת חוקתית על חקיקת הכנסת, בהתאם לאמות המידה המקובלות, ואלו מוליכות לתוצאה המוצעת על ידי חברתי הנשיאה.
- אין זה תפקידו של בית המשפט להתוות הסדר חקיקתי עתידי. על כך מופקדות הממשלה והכנסת. אולם לא ניתן שלא להעיר על אחד מטיעוניהן המרכזיים (שהוא אף אחת מתכליות החקיקה שעומדת לביקורתנו), שלפיו יש להגיע לפתרון בדרך הדרגתית וזהירה, על יסוד הסכמה רחבה וללא כפייה. על דברים אלה עמדה השופטתא' פרוקצ'יה בפרשת התנועה לאיכות השלטון (פסקה 4 לחוות דעתה):