מלבד הצורך לשמר את עולם הישיבות, שהוא מרכיב מהותי בזהותו של העם היהודי, דבר המצדיק פטור משירות של מתי מעט מבני העדה החרדית, הועלו, כהצדקה לפטור מן השירות, גם טעמים אחרים. כך, למשל, במאמרו של גדעון ספיר "גיוס בחורי ישיבות לצה"ל – הצעת מתווה לשיקולים הנורמטיביים הרלוונטיים" פלילים ט 217 (2000), הוצעה התיזה כי החשש מתוצאותיה של ההיחשפות לעולם החילוני, עומד ביסוד דרישתה של המנהיגות החרדית לפטור את בחורי הישיבות משירות צבאי (וראו,
--- סוף עמוד 95 ---
בהקשר זה, לטם פרי-חזן החינוך החרדי בישראל: בן משפט, תרבות ופוליטיקה 361 (2013)).
הנני מתקשה לקבל טיעון זה, מאחר שאינני יכול להעלות על דעתי כי קיימת אפשרות ממשית ששירות בצה"ל יגרום לבחורי הישיבות לשנות את אמונתם ולהוציא את עצמם מהעולם החרדי בו גדלו, על מורשתו וערכיו. לא הוצג בפנינו, ולוּ מקרה אחד, שבו יוצאי צבא חרדים שהתגייסו לצה"ל, במסגרת היחידות שיועדו לכך, איבדו, רחמנא ליצלן, את זהותם החרדית וחדלו מלהיות מזוהים עם העדה החרדית. לדאבון הלב, חיילים אלה מותקפים, לעיתים, פיזית ומילולית על ידי גורמים קיצוניים מבני העדה החרדית, ולמרבה הצער לא שמענו גינויים לתופעה זו בקולם של שרים וחברי כנסת, הנמנים על הסיעות החרדיות, כמו גם מצידם של רבנים ומנהיגי ציבור מקרב עדה זו. כפי שהובהר, שלטונות הצבא עושים כל שניתן על מנת להקל על שירותם של יוצאי הצבא החרדים, בכדי לאפשר להם לשמור על צביונם המיוחד, תוך הקפדה על קלה כבחמורה במצוות הדת. מכל מקום, נימוק זה אינו נראה בעיניי כנימוק לגיטימי להשתמטות כה נרחבת מן השירות הצבאי, מבחינת ההיקף ומימד הזמן, תוך פגיעה קשה ובוטה בערך השוויון בנשיאת נטל השירות.
- במהלך שירותי הממושך בצה"ל, ובעיקר בתקופה שבה כיהנתי כפרקליט הצבאי הראשי, נחשפתי לתופעה נרחבת ומבורכת של התנדבות לשירות צבאי, של מי שמסיבות כאלו ואחרות (רפואיות בעיקר) לא היו חייבי שירות. עודני עומד נפעם אל מול רוח ההתנדבות של צעירים מהארץ ומחו"ל, אשר מתגייסים לצה"ל על יחידותיו השונות, ומוכנים לסכן את עצמם ואף את חייהם. באחד המקרים, שירת ביחידתי מתנדב שראייתו הייתה על סף העיוורון, וזכיתי ללוותו לבית הנשיא כחייל מצטיין, ביום העצמאות למדינת ישראל. למותר הוא לציין, כי קיים פער תהומי בין אותם בחורי ישיבות, שהם בריאים בגופם ובנפשם, אשר "נהרגים באוהלה של תורה", לבין הנושאים בנטל היומיומי, בין אם מדובר בחייבי שירות ובין אם במתנדבים, לשמירה על בטחונה ועצם קיומה של מדינת ישראל. וזאת לדעת, כי המשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל, לאחר אלפיים שנות גלות, אינו מובן מאליו, והגיעה השעה, שעדיין אינה מאוחרת, כי גם הציבור החרדי במדינת ישראל ישכיל להבין כי הוא אינו יכול להוציא עצמו מן הכלל, וכי יש לו חלק בקביעת גורלה של מדינת ישראל, לעתיד לבוא. כפי שציין הרב י.מ. לאו בספרויהדות הלכה למעשה דברים שבעל פה 297 (שאול מייזליש עורך, 1988), לא נעשַה די ביום העצמאות למדינת ישראל, להנחיל את "ההכרה הברורה של המציאות הנסית, שבלעדיה ללא ספק לא היינו חיים במדינה עצמאית". אכן,
--- סוף עמוד 96 ---