--- סוף עמוד 102 ---
העובדתיים שהציגה וניתחה חברתי הנשיאה (ראו פסקאות 76-90 לחוות דעתה) – כי מדובר בסוג של אחיזת עיניים. נוצר הרושם כאילו התיקון נועד להנציח את המצב הקיים ותו לא. בל נשכח כי עסקינן במשפט. תחום זה מתאפיין בקונקרטיות שלו. הכותרת של חוק, הצהרת כוונות בהצהרת חוק חשובות המה. ואולם במשפט, הכלל נבדק בפרט וביתר דיוק בפרטי הפרטים.
ביטוי סמלי למלאכת המחשבת המציבה בחלון הראווה את יעדי הגיוס, אך מרוקנת אותם במסתרים מתוכן, מצוי בסעיף 26טו(ו) להסדר הפטור, הקובע כי "עלה על 1,000, בשנת גיוס מסוימת, מספר המתגייסים לשירות סדיר עד גיל 20 כלוחמים, יראו, לעניין יעדי הגיוס, כל שני מתגייסים נוספים עד גיל 20 כלוחמים, כשלושה". פיקציה משפטית זו מאפשרת לממשלה לקבוע יעדי גיוס מרשימים, המעידים, לכאורה, על קידום השוויון – שעה שמספר תלמידי הישיבות המתגייסים בפועל יישאר נמוך בשיעור ניכר.
ביטוי מטריד ומהותי יותר למגמה זו, מופיע בסעיף 26טו(ב) להסדר הפטור, המורה כי בחשבון היעדים יובאו "המתגייסים בפועל לשירות סדיר ולשירות לאומי אזרחי [...] מקרב תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדים". על האחרונים, נמנה –
"מי שלמד בין גיל 14 לגיל 18, שנתיים לפחות, במוסד חינוך שהוא אחד מאלה:
(1) מוסד חינוך תרבותי ייחודי, כהגדרתו בחוק מוסדות תרבותיים ייחודיים, התשס"ח-2008, המיועד לקבוצת האוכלוסייה המפורטת בפסקה (1) להגדרה 'קבוצה תרבותית ייחודית' בחוק האמור;
(2) מוסד לימודי חרדי או חלק ממוסד לימודי המיועד לתלמידים חרדים [...] (סעיף 26טו(א) להסדר הפטור)".
הגדרה מרחיבה זו שמה ללעג את יעדי הגיוס, ומאפשרת לעמוד בהם באופן פיקטיבי, באמצעות מתגייסים שנשאו בלאו הכי בחובת גיוס – אם משום שמעולם לא למדו בישיבה (אלא במוסד לימודי אחר המקיים זיקה לציבור החרדי), ואם משום שנטשו אותה בגיל מוקדם. ודוק, בשערי ההגדרה באים מתגייסים שסיימו את לימודיהם במוסדות "חרדיים" בגיל 16 – יהיו אשר יהיו מצבם החברתי, שיוכם הקהילתי, מקום לימודיהם או תפיסת עולמם הדתית במועד הגיוס, שנתיים ויותר לאחר
--- סוף עמוד 103 ---
מכן. אכן, את המונח "חרדי" יש למלא בתוכן הנגזר מתכלית הנורמה הרלוונטית (ראו אביעד הכהן "מיהו אשכנזי? מיהו ספרדי? מיהו חרדי? הלכה, משפט ובית המשפט כמשקפי זהות ומכונניה"משפט חברה ותרבות: זהות יהודית (אשר מעוז ואביעד הכהן עורכים, 2014)), ואין ספק כי בהקשרים מסוימים הוא עשוי לכלול את בוגרי מערכת החינוך החרדי שסללו לעצמם נתיב אחר. כך, למשל, בכל הקשור לסיוע בהשלמת פערי ההשכלה שנוצרו בהעדר תכנית ליבה, בהתמודדות עם הקשיים הנגזרים בהשתלבות בשוק התעסוקה וכיוצא באלה (על הקשר בין לימודי היסוד להשתלבות מוצלחת בחיי החברה והמשק ראו פסקה 12 לחוות דעתי בבג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת [פורסם בנבו] (17.9.2014) (להלן: פרשת תכנית הליבה)). ברם, נדרשת מידה גדושה של ציניות ותעוזה כדי לנופף בשירותם הצבאי של "יוצאים בשאלה" – אזרחים שבחרו לעזוב את הקהילה החרדית, ולהשתלב בחברה הישראלית הרחבה – כתעודת כשרות למשטר אי-הגיוס של תלמידי הישיבות החרדיות. אזכיר כי הסדר הפטור נועד לצמצם את הפגיעה בשוויון באמצעות הגדלת מספר המתגייסים מקרב תלמידי הישיבות החרדיות הנהנים מפטור, כך שגיוס חרדים שאינם תלמידי ישיבות, שלא לדבר על חרדים לשעבר, אינו תורם מאומה לתכלית זו. כפי שציינה חברתי הנשיאה (בפסקה 87 לחוות דעתה), הנתונים המספריים, המצביעים על חלקם המשמעותי של אלו שלמדו שנתיים בלבד במוסד חינוך חרדי בקרב המתגייסים, ממחישים היטב את העיוות שיוצרת ההגדרה המרחיבה.