--- סוף עמוד 114 ---
האדם ומגינו" (כלשונו של המשורר נתן אלתרמן, בשיר "ליל חניה"), בחרה ההלכה להגדיר משימה זו – שאותה ממלא במסירות צבא ההגנה לישראל – כמלחמת מצווה. ההלכה, שעוסקת בכל תחומי החיים, אינה שותקת בסוגיית המלחמה, המהווה – למרבה הצער – חלק מהחוויה האנושית. היא אינה מניחה את הדיון בה בידי המנהיגות המדינית והצבאית, אלא מביעה עמדה ברורה בעניין, וקובעת כי הגנת ישראל מיד צר היא מצווה; כמוה כשמירת השבת, גמילות חסדים או לימוד התורה. הקהילה החרדית רשאית, כמובן, להבליט היבטים אחרים של הלכות המלחמה, ולאמץ תפיסה שונה לגבי תפקיד תלמידי הישיבות. אולם, לא ניתן להתעלם מכך שהשירות בצבא ההגנה לישראל אינו אסור כשלעצמו. אדרבה, "במלחמת מצוה" – שבמערכותיה מתייצב צבא ההגנה לישראל – "הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה ד). במציאות חיינו, מדובר במצוות עשה של ממש. ניתן לצפות כי השיח יכיר בכך.
אסיים בסיפור הבא על הרב שלמה זלמן אויערבאך ז"ל – מגדולי פוסקי ההלכה בדור האחרון: כאשר ביקש בחור בישיבת קול תורה בירושלים מן הרב אויערבאך, שכיהן כראש הישיבה, רשות לנסוע בזמן הלימודים לקברי צדיקים בצפון, ענה לו הרב: בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני הולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש ה' (בשם הרב ישראל מאיר לאו; מתוך ספרו של הרב י"צ רימון, הלכה ממקורה - צבא (תש"ע); וכן בגרסה מקוצרת אצל הרב יוסף אליהו, אורו של עולם (תשס"ג) 380).
לא נותר אלא לתהות אם כדור האויב בכוחו להביא להכרה במעמדם הקדוש של חללי צבא ההגנה לישראל, מדוע אין אנו כחברה, לרבות החברה החרדית, מפנימים את קידוש ה' הכרוך בשירות הצבאי, ואת תרומתו האדירה לביטחון המדינה ואזרחיה, גם לגבי החיים? החיים כוללים הכנה מתמשכת למלחמה שפוקדת אותנו, בעוצמות שונות, 24/7 כבר 70 שנה. היהדות שואפת לשלום, ועל המרכזיות של שאיפה זו מעידה הגדרת המילה "שלום" כאחד משמות האל (תלמוד בבלי, שבת י, ע"ב; משנה ברורה, סימן פד, סעיף א, ס"ק ו). אך לצד השאיפה לשלום, ההלכה היהודית מחוברת למציאות ומודעת לכוח שבה.
הנה כי כן, מנקודות מבט שונות, לא ניתן עוד להתעלם מהתנערות פלח אוכלוסייה משמעותי מחובותיו כלפי עמו, ארצו ולא רק הם. הגיעה העת ליצירת מנגנון שמצד אחד מכיר בייחוד של החברה החרדית ושל לימוד התורה, אך מן הצד האחר