"הסמכות המכוננת, היא הסמכות לחוקק חוקה למדינה, הועברה מידי האסיפה המכוננת, היא הכנסת הראשונה, לכנסת השנייה ולכל כנסת שלאחריה, לרבות הכנסת השמינית. שכן חוק המעבר לכנסת השנייה, תשי"א- 1951קובע...
אנו פועלים, איפוא, בחוקקנו את חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח, מכוח הסמכות המכוננת של הכנסת" (ד"כ 73(תשל"ד) 1566).
הכנסת קיימה דיון נרחב בהצעה. שר המשטים, חבר הכנסת צדוק, נטל חלק בדיון. הוא הביע את דעתו כי ראוי לשריין את חוק היסוד, באופן שחקיקה רגילה של הכנסת לא תוכל לפגוע בזכויות היסוד. חבר הכנסת צדוק ציין כי:
--- סוף עמוד 374 ---
"... מסכים אני שיש להשאיר לכנסת מרחב פעולה ותימרון רחב בעבודת החקיקה שלה. אך ריבונות זו אין פירושה שרירות לב לגבי עקרונות יסוד. אני סבור שהמושג של שלטון החוק, שכולנו דוגלים בו, פירושו שהכל כפופים לחוק – הממשלה, המינהל, הנשיא, מבקר המדינה כולם – וגם הכנסת. כשם שלרשויות האחרות ניתנה מסגרת מבוקרת של סמכויות, כך יש לתת מסגרת זו, אם כי רחבה ביותר, גם לחקיקת הכנסת. הצורה העיקרית למסגרת זו היא חוק זכויות האזרח באשר בו מעוגנים ומפורטים אותם עקרונות יסוד המהווים את הבסיס של הממשל כולו... " (שם, בעמ' 2485).
בהמשך דבריו עמד חבר הכנסת צדוק על כך כי ההצעה באה "להעלות את חוק היסוד על זכויות-האזרח לדרגת נורמה עדיפה אשר לאורה תיבחן כשרותם של חוקים רגילים" ועל-כן יש לנהוג בה זהירות רבה (שם, בעמ' 2485). אשר לשריון של חוק היסוד לפני חקיקה רגילה שאינה מקיימת את דרישותיו, ציין חבר הכנסת צדוק:
"החוקים שנחקקו עד שחוק זה ייכנס לתוקפו, על-ידי הכנסת הריבונית שמכות החקיקה שלה בלתי-מוגבלת, הם המשטר החוקי שבו אנחנו חיים, ואין להציב על החוקים האלה סימני שאלה. לעומת זאת חוקים שיתקבלו על-ידי הכנסת בעתיד, אחרי שייקבעו הנורמות שבחוק היסוד על זכויות האזרח, כשנורמות אלה עומדות לנגד עיניה של הכנסת ומסייגות את סמכות החקיקה שלה – חוקים עתידיים אלה מן הראוי שכשרותם תעמוד למבחן לאור חוק היסוד" (שם).
הדיון בכנסת היה מקיף. נדונה השאלה אם יש לשריין את חוק היסוד – בדומה לשריון של סעיף 4לחוקי-יסוד: הכנסת – באופן שלא ניתן יהא לשנותו אלא ברוב מיוחד. כן נדונו הזכויות השונות. הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה והועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט. עיקר הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט סבב סביב השאלה אם רצוי לשריין את חוק היסוד. ההחלטה שנתקבלה הייתה לעכב את הדיון בשאלה זו עד שיוחלט על גורלו של חוק-יסוד: החקיקה – שנדון אף הוא אותה שעה בוועדת החוקה, חוק ומשפט – ואשר קבע הוראות כלליות בדבר השריון. הנה כי כן, לא היה לחברי הכנסת – במליאה ובוועדה – כל ספק באשר לכוחה של הכנסת לשריין את הוראותיו של חוק-יסוד: זכויות האדם והאזרח. רבים מחברי הכנסת חזרו להכרזת העצמאות, להחלטת הררי ולמפעל החוקה, והביעו על ההמשכיות החוקתית. לא עלה על דעת איש כי הרצף החוקתי ניתק. איש לא טען כי הכנסת אינה מוסמכת לשריין את הוראותיה. המחלוקת העיקרית סבה על בעיית השריון כבעיה פוליטית-מדינית (האם הדבר רצוי) ולא כבעיה משפטית (האם הדבר אפשרי).