--- סוף עמוד 399 ---
וההתפתחות החוקתית שלו. התרבות הפוליטית והמשפטית שלנו אינה מבוססת על פניה מיוחדת לעם בדרך של משאל עם. לא התקיים בעבר בישראל משאל עם. התרבות הפוליטית והמשפטית שלנו אינה בנויה על דמוקרטיה "ישירה", אלא על דמוקרטיה "ייצוגית".
התרבות הפוליטית והמשפטית שלנו גורסת כי את העם שואלים בבחירות הנערכות לכנסת. בחירות נערכו בישראל, ועניין החוקה וחוקי היסוד היה על סדר היום. העם נשאל, ודבר לא נעשה מאחורי גבו. אכן, הוא עשה כן בבחירות לכנסת הראשונה - היא האסיפה המכוננת. בחירות אלה עסקו בנושאים שונים ורבים. עניין כינון החוקה היה רק אחד מהם. אין בכך כדי לשלול את כוחה המכונן של הכנסת הראשונה. העם הלך מספר פעמים לבחירות. בכל פעם הועמד עניין החוקה וחוקי היסוד על סדר היום הלאומי. העם אמר את דברו. בכל הבחירות, בעוצמות שונות של עניין, על-פי הנושאים שהיו באותה עת על סדר היום הלאומי. בכל הבחירות הגחלת החוקתית לא כבתה. אינני רואה הבדל מהותי - מנקודת המבט של כלל ההכרה של שיטת המשפט הישראלי היום, - בין הבחירות לאסיפה המכוננת לבין כל הבחירות האחרות. בבחירות לאסיפה המכוננת היה ברור שבוחרים גוף בעל סמכות כפולה, מכוננת ומחוקקת. הוא הדין בבחירות האחרות. אני מסכים כמובן, כי הדגש בבחירות הראשונות היה על הסמכות החוקתית. ראוי וטוב הוא הדבר, ומבחינה זו יש בודאי הבדל בין הבחירות הראשונות לבין כל שאר הבחירות. אך אינני חושב שההבדל הוא כה עמוק ותהומי, עד כי ניתן לומר כי בבחירות הראשונות הוענקה סמכות מכוננת לגוף הנבחר, ואילו בבחירות האחרות לא. טול את עניין חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. כלום ניתן לטעון ברצינות שהם התקבלו בלא שהעם שותף בקבלתם? שלושים שנה ומעלה עוסקת הכנסת בזכויות אדם. החל מהצעתו של פרופ' קלינגהופר ב-1963 עוסקת הכנסת ועוסק הציבור בישראל בשאלת זכויות האדם. בעיות של דת ומדינה נדונו בהרחבה. מעמדה של ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית נדון ונבחן. בכנסת השתים-עשרה התקבלו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. זמן מה לאחר מכן היו בחירות לכנסת השלוש-עשרה. עניין חוקי היסוד עלה במצעי המפלגות. הכנסת השלוש-עשרה חזרה וחוקקה חוק-יסוד: חופש עיסוק חדש. אכן, הדיונים הציבוריים לא התמקדו רק בכנסת. חלקים נרחבים של הציבו נתנו דעתם ל"מהפכה החוקתית". היא חדרה לבתי הספר העממיים והתיכוניים. היא חדרה לתודעת הציבור. כל אלה הם נתונים בעלי חשיבות חוקתית. חוקה אינה מסמך משפטי גרידא. חוקה היא ביטוי לנסיון לאומי, המתבסס על מערכת חיים לאומיים. פניה מיוחדת לעם היא רק אפשרות אחת מני רבות לגיבושה של מערכת חיים לאומיים זו. העם נשאל והעם השיב כי הוא רוצה בחוקה, וכי זכויות אדם חוקתיות רצויות לו. אכן, המחלוקת העיקרית בעם - ומחלוקת כזו קיימת - אינה באשר לסמכותה המכוננת של הכנסת אלא באשר לתוכן החוקה. בעניין זה נדרשת כמובן הסכמה לאומית. הסכמה זו מצאה ביטויה בחקיקתם של חוקי היסוד. על בית המשפט לתת תוקף להסכמה לו. ושוב: אינני טוען כי ההתפתחות החוקתית בישראל היא אידיאלית. ניתן היה להסדיר את מפעל החוקה בדרך אחרת. היה מקום בקיום "סמינריון לאומי" על תוכן החוקה ופרטיה; היה מקום להגביר את התודעה הציבורית והדיון הציבורי. אך זו אינה השאלה הניצבת לפנינו. עתה איננו עוסקים בתכנון מפעל החוקה