--- סוף עמוד 411 ---
- "פסקת הכיבוד" הקבועה בחוק-יסוד: חופש העיסוק, קובעת:
"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק של כל אזרח או תושב" (סעיף 5).
הפסקה המקבילה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובעת:
"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה" (סעיף 11).
הוראה דומה מופיעה בחוקות אחרות (ראה סעיף 1(3) לחוק היסוד הגרמני וסעיף 32(1) לצ'רטר הקנדי על זכויות וחירויות). היא חלה על כל רשויות השלטון. היא חלה על הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. היא חלה על הרשות המרכזית והמקומית.
היא חלה על כל רשות שנתונה לה סמכות על-פי דין. זוהי הוראה מרכזית. היא קובעת את תחולתן המשפטית הישירה של זכויות היסוד על רשויות השלטון. היא מקינה את זכויות היסוד לתוך מרקם ההחלטות של כל רשויות השלטון. אך מעל לכל, היא מטילה על המחוקק - שהינו אחד מרשויות השלטון - את החובה לכבד את זכויות האדם.
החוקים "הרגילים" כפופים, איפוא, לזכויות האדם. המחוקק הרגיל אינו "כל יכול".
כוח החקיקה הנתון למחוקק כפוף לחובתו לכבד את זכויות האדם. פסקת הכיבוד מפירה את שתיקתם של שני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. היא משריינת מהותית את הוראות חוק היסוד לפני פגיעה בחקיקה רגילה. בכך היא מכריזה בפה מלא כי חקיקה רגילה חייבת לכבד את זכויות האדם, וממילא אינה יכולה לפגוע בהן, אלא על פי האמור בחוקי היסוד עצמם. אכן, פסקת הכיבוד אינה דקלרטיבית גרידא. זוהי פסקה מהותית, המהווה ציר חשוב עליו נע המבנה החוקתי. היא נתפסה באופן דומה בשיטות משפט אחרות (כגון קנדה וגרמניה), בהן מצויות פסקאות מקבילות.
- "פסקת ההגבלה" הקבועה בחוק-יסוד: חופש העיסוקקובעת:
"אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 4).
הוראה מקבילה מופיעה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזו לשונה:
"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8).
--- סוף עמוד 412 ---
זוהי הוראת מפתח בשני חוקי היסוד. פסקת ההגבלה - כפי ששמה מעיד עליה - מגבילה את המחוקק ואת זכויות האדם גם יחד. זוהי הוראת שריון מהותית. תפקידה של פסקת ההגבלה הוא, על-כן, כפול: הגנה חוקתית על זכויות האדם תוך קביעת אמות-המידה החוקתיות המאפשרות פגיעה בזכויות האדם. אמות מידה אלה - הקבועות במסמך החוקתי העליון - קובעות את הדרכים בהם רשאי המחוקק לפגוע כדין בזכויות האדם. בכך ניתן ביטוי ליחס הנורמאטיבי בין חוק היסוד לבין החוק הרגיל. חוק רגיל אינו יכול לפגוע - לא במפורש ולא במשתמע - בזכות אדם המעוגנת בחוקי היסוד אלא אם כן הוא מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה. בנתחו את פסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, מציין ד"ר מעוז כי להוראה זו עדיפות על פני כל דבר חקיקה. והוא מוסיף: