"דמוקרטיה, במשמעותה האמיתית והמהותית, טומנת בחובה לא רק את עקרון רצונו של הרוב אלא גם את הגבלת רצונו של הרוב. המתח המתמיד שבין שני זרמים אלה - כוח הרוב ומגבלותיו - הוא צירו של התהליך הדמוקרטי. הוא מקנה זכויות מסוימות לפני הרוב למיעוט כלשהו, לאדם באשר הוא." (א' רובינשטיין, "המשפט בישראל בשנות ה-70" עיוני משפט ב' (תשל"ב-ל"ג) 271, 274).
וברוח דומה ציין פרופ' דבורקין:
TRUE DEMOCRACY IS NOT JUST STATISTICAL DEMOCRACY, IN WHICH ANYTHING A"
MAJORITY OR PLURALITY WANTS IS LEGITIMATE FOR THAT REASON, BUT COMMUNAL
DEMOCRACY, IN WHICH MAJORITY DECISION IS LEGITIMATE ONLY IF IT IS A
MAJORITY WITHIN A COMMUNITY OF EQUALS. THAT MEANS NOT ONLY THAT EVERYONE
MUST BE ALLOWED TO PARTICIPATE IS POLITICS AS AN EQUAL, THROUGH THE VOTE
AND THROUGH FREEDOM OF SPEECH AND PROTEST, BUT THAT POLITICAL DECISIONS
MUST TREAT EVERYONE WITH EQUAL CONCERN AND RESPECT, THAT EACH INDIVIDUAL
PERSON MUST BE GUARANTEED FUNDAMENTAL CIVIL AND POLITICAL RIGHTS NO
COMBINATION OF OTHER CITIZENS CAN TAKE WAY, NO METTER HOW NUMEROUS THEY
"ARE OR HOW MUCH THEY DESPISE HIS OR HER RACE OR MORALS OR WAY OF LIFE
.(DWORKIN, A BILL OF RIGHTS FOR BRITAIN, SUPRA, AT 35)
--- סוף עמוד 423 ---
אכן, כאשר הרוב שולל זכויות אדם מהמיעוט, הוא פוגע בדמוקרטיה. (ראה .J. H
,ELY, DEMOCRACY AND DISTRUST: A THEORY OF JUDICIAL REVIEW (CAMBRIDGE
(1980). על-כן, ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק מתגברת על מה שמכונה ה-
"COUNTER-MAJORITARIAN DILEMMA" הדרך להתגבר על כך היא, בין השאר, בהדגשת העובדה כי כאשר השופטים מפרשים את הוראות החוקה, ומבטלים לאורן חוקים פוגעים, הם נותנים ביטוי לערכי היסוד של החברה, כפי שאלה התגבשו במהלך ההיסטוריה של אותה חברה. בכך הם שומרים על הדמוקרטיה החוקתית, ומקיימים את האיזון העדין עליה היא מושתתת. טול מהדמוקרטיה החוקתית את שלטון הרוב, ופגעת בעצם מהותה.
טול מהדמוקרטיה החוקתית את שלטונם של ערכי היסוד ופגעת בעצם קיומה. הביקורת השיפוטית על חוקתיות החוק מאפשרת לברה להיות כנה עם עצמה, ולכבד את תפיסותיה הבסיסיות. זהו הבסיס ללגיטימיות המהותית של הביקורת השיפוטית. זהו גם הבסיס האמיתי לעקרון החוקתיות עצמו. אנו כפופים לחוקה שכוננה בעבר, משום שהיא משקפת תפיסות עומק של החברה המודרנית. במובן זה ניתן לומר כי כל דור ודור מכונן מחדש את החוקה. אכן, באמצעות הביקורת השיפוטית, אנו נאמנים לערכי היסוד שהטלנו על עצמנו בעבר, המשקפים את מהותנו בהווה, ואשר ידריכו אותנו בהתפתחותנו הלאומית כחברה בעתיד. אין פלא, אפוא, כי הביקורת השיפוטית התפתחה לאחרונה. מרבית המדינות הדמוקרטיות הנאורות מקיימות ביקורת שיפוטית. קשה לתאר כיום את ארצות-הברית, קנדה, גרמניה, יפן, ספרד, איטליה ומדינות רבות אחרות, בלא ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק. המאה העשרים היא המאה של הביקורת השיפוטית על חוקתיות החוק. בכך ניתנת משמעות של ממש לעקרון החוקתיות, לדמוקרטיה החוקתית, ולאיזון הראוי בין שלטון הרוב לבין זכויות האדם, בין כלל לבין פרט. ניתן לומר, כי הטוען לחוסר הדמוקרטיה של הביקורת השיפוטית, טוען לחוסר הדמוקרטיה של החוקה עצמה. הגורס חוסר דמוקרטיה לביקורת שיפוטית, גורס גם חוסר דמוקרטיה בהגנה על זכויות האדם. הטוען לחוסר דמוקרטיה של הביקורת השיפוטית טוען, איפוא, כי הגנה על זכויות הפרט כנגד הכלל, אינה דמוקרטית.