במקרה זה, אין למעט מחשיבות התכלית האמורה בשל כך שאין היא נוהגת בשוויוניות כלפי המיגזרים השונים במשק. אין שוויוניות זו נדרשת במקרה כגון דא מבחינת ערכיה של מדינת ישראל, ובאי-שוויוניות זו, ככל שהיא קיימת, בסיוע למיגזרים שבמצוקה או בהטלת העול על חלק מן הציבור, אין כדי לפגום בתכלית.
- השאלה הנשאלת ותשובה תידרש לה בשלב הבדיקה האחרון היא, האומנם הפתרון המוצע פוגע בזכויות יסוד של אזרחים מעבר למידה הנדרשת והמתחייבת בכל נסיבות המקרה. לעניין מידתיות הפגיעה היו לי היסוסים והרהורים.
ראשית, משום שבחוק המתקן מוציאה המדינה את עצמה מכלל הנושים אשר יצטרכו לשאת בעול. שאלתי עצמי אם גישה זו ראויה היא כאשר המדינה ככזו, שגם היא נהנתה מהכנסות מהמיגזר החקלאי, לא צריכה לתרום ממשאביה היא כדי לחלץ חקלאים ממצוקתם.
האין לראות בהטלת העול על הנושים האחרים בלבד חלופה מחמירה עם כלל הנושים, כשאפשר היה להציב מולה חלופה פוגעת פחות? נמנעתי מלהסיק מסקנות מפגיעה זו, משום שטענה זו לא הועמדה לדיון של ממש על-ידי בעלי הדין, ואין זה מן הראוי שבית המשפט מיוזמתו יסיק מסקנות מרחיקות לכת עד כדי הרהור על חוקיותו של חוק, בלא שהדרגה הראשונה ובעלי הדין נזקקו לה עובדתית ומשפטית.
עוד שאלתי את עצמי, האם בחן המחוקק חלופות שונות לפתרון המצוקה של המיגזר החקלאי והגיע לכלל מסקנה כי החלופה האמורה היא הפחות פוגעת והעושה יותר צדק.
בחינה ובדיקה כאלה מתחייבות לדעתי, ואם הן אינן נעשות על-ידי המחוקק בתהליך החקיקה, ראוי שייעשו על-ידי בית המשפט כשזה יתבקש לפסול את תוקפו של החוק הפוגע. אולם גם בעניין זה, בסופו של דבר, נראה לי כי הפגיעה כנראה איננה מעבר לנדרש במקרה זה. עיון בהצעת החוק המקורי שהתייחסתי אליה לעיל, עיון בהצעת החוק המתקן ובהוראותיו ושקילת הטענות וההסברים שהושמעו על-ידי בעלי הדין בהקשר הזה, ובמיוחד על-ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה, מניחים את דעתי כי בטרם אמר את דברו הפוגע, בחן המחוקק חלופות שונות.
החוק המקורי לא בא לעולם אלא לאחר שחלופות אחרות, שלא פגעו עד כדי כך בזכויות יסוד של האזרח, נוסו ונכשלו. החוק המקורי ניסה פתרון דומה לפתרונות קיימים בתחום המשפט הפרטי (בפירוק חברות, בפשיטת-רגל, כמוסבר לעיל). הניסיון
--- סוף עמוד 467 ---
שהצטבר עם הפעלת החוק המקורי מלמד על כך כי בהסדרים שנקבעו בחוק המקורי, בין היתר העמדת החוב שיטופל בדרך הקבועה בחוק על החוב הבסיסי שהיה קיים ביום 31.12.87, אינם מניבים את התוצאות הרצויות, והסמכויות שניתנו למשקם לא הספיקו. על-כן רק בשלב מאוחר יותר בא החוק המתקן, שפגיעתו קשה יותר אך כנראה הכרחית להשגת התכלית. על-כן ניתן לקבוע על-פי המכלול, כי הפגיעה אמנם משמעותית היא, אך מתחייבת מול המציאות העגומה, ועל-כן אינה עולה על הנדרש.
- אשר-על-כן מסקנתי היא כמסקנת חבריי, כי יש לקבל את הערעורים ברע"א 1908/94וברע"א 3363/94 ולדחות את הערעור בע"א 6821/93. מאחר שבכמה מהסוגיות החשובות נתגלעו חילוקי דעות בין החברים להרכב, רואה אני להציב את עצמי במקרה דנן, לאור הדעות והעמדות שהבעתי לעיל, מאחורי הסיכום של הנשיא ברק בפיסקה 108 של חוות-דעתו.
השופט י' זמיר: 1. המהפכה החוקתית לא התחוללה עכשיו, כשנחקקו חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. היא התחילה לפני שנות דור, בפרשת ברגמן [15]. כידוע, בפרשת ברגמן [15] נקבע לראשונה כי הכנסת יכולה לכבול את עצמה על-ידי הוראה משוריינת בחוק יסוד וכי בית המשפט מוסמך לפסול חוק רגיל הנוגד הוראה כזאת. פסק הדין של השופט לנדוי בפרשה זאת חולל מהפכה כיוון שנחת על הקהילה המשפטית בהפתעה מוחלטת ושינה סדרי בראשית: הוא הפך על פיה את התפיסה שהייתה עד אז בבחינת מושכלות ראשונים בדבר מעמד הכנסת, מעמד בית המשפט והיחס ביניהם. בית המשפט לא נזקק לתיאוריה כדי לחולל את המהפכה. להפך, הוא נמנע בכוונה מן הדיון ב"שאלות חוקתיות מוקדמות נכבדות מאד, בדבר מעמדם של חוקי היסוד ובדבר שפיטותה לפני בית-משפט זה של השאלה אם קיימה הכנסת הלכה למעשה הגבלה שהטילה על עצמה ..." (שם, בעמ' 696). ובכל זאת המהפכה הצליחה. היא הצליחה, כדרכן של מהפכות, משום שהתחוללה בעיתוי מתאים, בלחץ הזמן של ערב בחירות; משום שבוצעה בטאקטיקה נבונה, שהותירה לשלטון דרך להשיג את מבוקשו על-אף פסילת החוק, אם על-ידי תיקון החוק ואם על-ידי חקיקתו מחדש ברוב מיוחד; ואולי גם משום שנמנה מפולמוס בשאלות החוקתיות הנכבדות. מבחינות אלה היא מזכירה את המהפכה המוצלחת שאירעה בארצות-הברית לפני כמאתיים שנה, אף היא בתחום היחסים שבין הרשות השופטת לבין